היכרות

asti53

New member
היכרות

אני אם שכולה כבר ארבע וחצי שנים וכאילו לא עבר יום אחדכמו בשיר השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי השיתיקה שלי זה הכאב הכי כואב אצלי וכשהשקט ייפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע אני יכולה לבכות אבל פחדתי שזה יפריע
 

דליה ח

New member
שלום אסתי

עצוב לקבל מצטרפים חדשים. עצוב, אבל המציאות המרה מחברת בין אנשים שלא היו נפגשים בדרך אחרת. החיבור הזה כל כך אמיתי, הוא בא מהבטן. גם אצלנו עוד מעט ארבע שנים. ונכון שהשתיקה היא כמו צרחה במובנים מסויימים. רק שהצרחה משחררת, והשתיקה קצת מסוכנת. היא אוכלת אותנו מבפנים, לאט לאט. אני מברכת אותך על האומץ להצטרף לפורום. כאן את יכולה לשחרר צעקה. כאן את יכולה לבכות. כאן, זה לא מפריע, להיפך, כאן תקבלי משוב לרגשותייך. חלק ממשתתפי הפורום הוותיקים סיפרו על עצמם מחדש, זה הזמן שלך להכיר אותם ואת הסיפור ושל כל אחד. אני אמא של אודליה, היא נרצחה בפיגוע בסטייג' לפני ארבע שנים. כתבתי כאן לרוב ולכן לא ארבה במילים. מאחלת לך ולכולנו הרבה כוח לקום כל בוקר מחדש ולראות את השמש גם מבעד לענננים.
 

שרון123

New member
כל כך מסכימה עם מה שדליה כתבה

אני מוצאת את עצמי נכנסת לרכב בסוף יום עבודה בו שמרתי על איפוק, צחקתי עם כולם בארוחת הצהריים, שמעתי את הסיפורים שלהם על הילדים. ובסוף היום נכנסת לרכב וצורחת. אם פעם מישהו ישמע אותי, יחשבו שירדתי מהפסים
למה את פוחדת שהבכי יפריע? למי?
 
למעלה