היכרויות ופרידות

[עונת הדובדבן]

היכרויות ופרידות

שלום לכולן

נעים להכיר, אני יעל אמא של אור בן תשעה חודשים. כקוראת סמויה אני נהנית מאוד מהתובנות, הסובלנות והתמיכה שאתן מספקות אחת לשניה (אם יש כאן גברים שפספסתי עמכם הסליחה). היום אני יוצאת מהארון עם קושי שאני מניחה שמוכר לרבות מכן – הפרידה הראשונה. לאחר תשעה חודשים מספקים ביחד הגיע הזמן לחזור לפחות חלקית לעבודה. מצד אחד, האפשרות לבלות מספר שעות ביום עם אנשים מבוגרים בעשייה שברובה מעניינת די קוסמת לי אחרי כמעט שנה בבית. מצד שני, הפרידה קשה מאוד מאוד. בעיקר, ההעברה של האור של חיי לטיפולה של מישהי שכרגע לפחות זרה לו ולי. עצם הבחירה של המטפלת לא הייתה קלה. בסופו של דבר הפור נפל על סבתא מנוסה מאוד שהגיעה עם המלצות טובות ממקורות ידועים. כרגע היא מטפלת בביתה בבת חמישה חודשים ובן שנתיים. אור אמור להצטרף במקום הילד שנכנס לגן. נפגשנו מספר פעמים והתרשמתי לטובה מהחום ויחס לילדים, שנראה שמאוד קשורים אליה. כלפינו המבוגרים, התרשמתי שהיא קצת יותר קשוחה. שעות העבודה שלה לא משאירות מקום להתגמשות (אין אצלה "איחורים"), היא לא עובדת בשישי, ערבי חג וחגים (גם כאלו שאנו עובדים בהם כמו סוכות) וגם קובעת לעצמה את המועדים בהם היא לוקחת את ימי החופשה שמגיעים לה. כל יום חופש שנרצה לקחת מעבר הוא על חשבונינו, גם אם נתריע עליו מראש. אני מהססת לנהל איתה משא ומתן על העניין הזה, בעיקר כי אני לא רוצה להתחיל את ההתקשרות איתה ברגל שמאל. מצד שני אני חוששת שהקשיחות הזו תתבטא בהמשך גם בעניינים הקשורים לטיפול ולחינוך של אור. אבל מה שבאמת מעסיק אותי מאוד זה הפרידה מאור. עד היום כמעט ולא נפרדנו. קשה לו שאני מתרחקת, גם כשהוא נשאר עם מישהו מוכר כמו אבא או סבתא. אחרי מספר דקות הוא נרגע אבל כשאני חוזרת הוא מיד מתחיל לבכות ואז נצמד אלי לתקופה ארוכה. הוא גם לא יוצר קשרים בקלות עם זרים ומסרב להיות על ידיים זרות גם כשאני קרובה. העניין מחריף כשהוא במקום לא מוכר, כפי שיהיה אצל המטפלת. הוא הופך מתוח מאוד, רציני ומסוגר, ניגוד גמור לילדון החייכן והשובב שהוא בבית. זה לא עובר גם אחרי כמה שעות או אפילו ימים (כשביקרנו משפחה רחוקה למשל). אני יודעת שרובכן פה אמהות לילדים קצת יותר גדולים, אשמח לשמוע איך אתן התמודדתן עם הקושי הזה. תמיכה ועצות מעשיות יתקבלו בברכה. ככל שמתקרב המועד רמת החרדה שלי מרקיעה שחקים. יעל

נפגעי הפיגוע בב"ש ומשפחותיכם. שלא תדעו עוד צער.

 

[tovim]

לגבי ההצמדות של אור

לי נראה שזה גם עניין של גיל. אורי שלי בת תשעה חודשים ונצמדת בדיוק כמו שאת מתארת. כל תזוזה שלי מטווח העין שלה, גם אם אביה ואחיותיה בסביבה, גוררת בכי. היא רוצה כמה שיותר להיות על הידיים ובפירוש מפתחת חרדת זרים. זה בדיוק הגיל שרשום בספר לתופעות אלו. לגבי המטפלת, אין לי ספק שאור יתרגל בסופו של דבר וגם היא תהפוך בשבילו למישהו מוכר ואהוב. יכול להיות שזה ייקח לו יומיים ויכול להיות ששבוע אבל אם היא מסורה וחמה כפי שהתרשמת אני מאמינה שגם לו יהיה בסדר. העצה המעשית היחידה שאני יכולה להציע לך היא לעשות את המעבר עד כמה שניתן בהדרגה מבחינתך. שעתיים ביום הראשון, קצת יותר בשני וכן הלאה. שיהיה בהצלחה. גם אנחנו מתחילים מחר משפחתון חדש לאורי והחששות שלי דומים לשלך למרות שזו כבר השלישית שלי. לא מתרגלים.

 

[לאה_מ]

מסכימה עם טובי, שהקושי בפרידה

מאד אפייני לגיל. אם את סומכת על המטפלת, את משדרת לו את זה, והוא ירגיש שאת מרגישה שאת מוסרת אותו לידים אמונות. זה מאד חשוב. חשוב גם שתסמכי על אור ועל היכולת שלו להפרד ממך - גם זה מחלחל אליו בצורה מאד חזקה. אתם עושים איזו תקופת הסתגלות אצל המטפלת? איך זה בדיוק עובד? ולגבי החוזה בינך לבין המטפלת - אני מציעה לך לחשוב עכשיו טוב טוב אלו נושאים הם קריטיים עבורך ואלה נושאים לא כל כך חשובים לך - אפילו תעשי לך רשימה של נושאים לפי סדר עדיפויות. אני מבינה שאת אומרת שאת לא רוצה לריב איתה עכשיו - אבל ניהול משא ומתן זה לא ריב. אני בעד שלפחות את הדבר החשוב לך ביותר תוכלי לקבל. כמובן, שסביר להניח שאפשר להתפשר ולוותר על חלק מהנושאים שהם בעינייך חשובים פחות, אבל אני לא חושבת שבהכרח כל ניגוד אינטרסים שווה ריב, ולא כל משא ומתן שווה ויכוח. עדיף שתסכימו מעכשיו בצורה מפורשת, מאשר אחר כך תסחבי איתך תסכול במשך כל השנה, שיגרום לך לאי שביעות רצון גם אם הטיפול באור יהיה מצויין.