היי
היי! אני חדשה בפורום, כלומר, זאת פעם ראשונה שאני כותבת פה, אבל אני כבר קוראת פה די הרבה זמן... את ה"בעיה" שלי כבר כתבתי בעוד שני פורומים חוץ מהפורום הזה אבל החלטתי לנסות את מזלי גם פה =] . אני בת 14, דתייה, ממרכז הארץ- אם זה משנה... יש לי נטייה להרוס לעצמי הכל. לחשוב על עצמי דברים רעים, להיסגר בפני אנשים כשהם באמת מתחילים לאהוב אותיאני לא יודעת! תמיד אמרו לי שאני מיוחדת ושיש בי משהו שמושך אנשים (אם תשאלו אותי.. זה בטח לא קשור למראה שלי, ואני בכלל לא חושבת שזה נכון אבל ניחא)... שאני מעניינת ויש בי משהו לא טבעי. בבקשה אל תחשבו שאני פלצנית שמשתחצנת, אבל הכוונה שלהם זה העיניים שלי. אני יודעת לקרוא כל אחד עם העיניים שלי, כשאני מסתכלת על אנשים בעיניים הם פתאום כזה קופאים במקום, אני לא ממש יודעת.. וזה מוזר....! ואני צופה דברים מראש.. ואל תגידו שזה קורה לכולם כי אני לא מדברת על פעם בשבוע... אני מדברת על לפחות 10 פעמים ביום וזה בדברים בולטים! אני מנשת שמות של אנשים בלי ששמעתי עליהם לפני ועד עכשיו לא היה מקרה אחד שלא צדקתי בשם. מבחוץ אני נראית אחת מהילדות הכי שמחות והכי מצחיקות והכי חמודות, לקוחת בקלות דברים, זורמת, מאגניבה כזאתי (בכוונה כתבתי עם א' כדי שתראו כמה אני מלגלגת על זה), ביטחון עצמי. נו, אתם יודעים- כל הדברים שגרומים לאנשים לאהוב אותך. אבל בעצם אף פעם לא הרגשתי קרובה אל מישהו. תמיד הייתי מוקפת באנשים, בחברות, בידידים, בחברים.. אבל איכשהו תמיד לא אהבתי אותם באמת. אף פעם לא היה מישהו שיכולתי לדבר איתו באמת, רק שנינו בלי כל "ההמולה" מסביב. בלי כל החברות שלי מסביב, והרעש... רק הוא/היא ואני. שתבינו, אני לא מדברת על אהבה-אהבה, על חבר. אני בכלל לא בקטע של זה. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אבל אני מיואשת כי אני רוצה גם לאהוב מישהו ולסמוך עליו (אני לא סומכת על אנשים ובפנים אני בן אדם מאוד חשדן, לפעמים קצת פרנואידית) . עד לפני שנתיים הייתה לי חברה אחת. אני פשוט לא יכולה לתאר במילים, היינו כמו אדם אחד- פשוט קראנו אחת את השניה. כל מילה שאני אגיד לא תוכל לתאר את זה. היא לא הייתה החצי השני שלי, היינו אותה אחת. ואז לפני שנתיים הלכנו יחד לאוטובוס. אני אמרתי לה לחכות לאוטובוס בזמן שאני הולכת למודיעין כדי לשאול בדיוק על מיקום התחנות. אחרי חמש דקות נשמע פיצוץ. היא נהרגה לי מול הפרצוף. מאז חלק ממני פשוט מת. אני לא רוצה להיות דרמטית מדי, אבל הרגשתי שאני רוצה למות. כלפי חוץ אף אחד לא הרגיש בשינוי כי אני לא בן אדם שנשבר לפני אנשים והפעם האחרונה שבכיתי לפני מישהו הייתה בכיתה ו' (לפני שלוש שנים וחצי..) וכשאני בוכה אז זה בלילה ואף אחד לא יודע. כלפי חוץ אני נראית פשוט.. איך להגיד- מושלמת! שמחת חיים.. ובפנים אני אוכלת את עצמי. הכל באשמתי. הסיבה לחיים שלי נהרגה מולי, בגללי. ואף אחד לא יודע על זה (ההורים כן, אבל חברות, ידידים, וכל השאר, אף אחד אפילו לא מתאר לעצמו) כי אני לא רוצה להיות חלשה. אני "החזקה". תמיד אליי באים כדי לקבל עזרה ועידוד. אני אף פעם לא הולכת לאנשים. אני מדחיקה, אני שמחה, ובפנים... אני מתה. בכל פעם שאני מרגישה שמישהי/מישהו אוהבים אותי (ושוב אני מדגישה, אני לא מדברת על אהבה-אהבה, אלא על רצון להתקרב) אני מקיפה את עצמי בחומה. לא מחזירה טלפונים, יוצאת עם אנשים אחרים. נותנת להם הרגשה שאני לא שם בשבילם, ושאני לא שמה עליהם, וזה גורם להם ל"רדוף אחריי" יותר.. וזאת בטח לא הכוונה. ברגע שנותנים לי מחמאות, לא משנה אם זה כמה שהפנים שלי יפים (לדעתי ממש לא! אני שונאת את איך שאני נראית, ותמיד אני חושבת שאנשים חושבים שאני מכוערת) או אם זה כמה שאני "מקובלת", או בן אדם מיוחד.. אני סותמת את האוזניים. לא נותנת להם להמשיך. מתרחקת, מסתגרת.. לא נונת להם גישה אליי. אח"כ פלא שנפגעים ממני לפעמים?.. אני אפילו לא יודעת למה. מצד אחד אני אוהבת את עצמי, מצד שני אני כל כך שונאת! ולא רק זה, כל אחד/אחת שאני מרגישה שדומה לי באיזושהי צורה - אני מתחילה להרגיש דחייה ממנו/ממנה. זה מן מעגל אהבה-שנאה. אנשים מבחוץ לא מבינים אותי. חברות שלי שואלות אותי "מה חסר לך? הכל יש לך! ציונים מעולים, חברות, ידידים, בנים שרוצים להיות חברים שלך.. מה את בעצם רוצה?" לא יודעת. אני רוצה לפני הכל, לאהוב את עצמיאני רוצה להפסיק לראות דברים. אני רוצה להתנער מהאשמה. אני רוצה את חברה שלי. אני אשמה שהיא מתה!1 ואף אחד לא יבין אותי! אף פעם גם לא התאהבתי במישהו. תמיד הרגשתי שזה עונש משמים על זה ש"הרגתי" את חברה שלי.. שלא מגיע לי לאהוב. ועד אז (עד תחילת השנה הנוכחית) הכל היה טוב ויפה. אני לא אוהבת אף אחד, אני ממשיכה להיות החזקה. ואז.. הוא הגיע. ואני פשוט לא מבינה איך, אבל כל העולם שלי התבלבל פתאום. נהייתי בן אדם מבולבל. תמיד הייתי מציואתית עם שתי רגליים על הקרקע, לא שוגה באשליות. ופתאום הוא הגיע. לא חתיך עולמי, לא גאון, לא סטנדאפיסט, נכון- הוא חמוד, אכפתי מתחשב, אבל עם כל הכבוד- היו הרבה בנים יותר "מוצלחים" ממנו שרצו להתקרב אליי ולא הייתי מעוניינת. ופתאום הוא הגיע- ילד "רגיל" לגמרי. על פני השטח שום דבר מיוחד, ושיבש לי את העולם! אני לא מכנה לזה. פתאום לא רק שאני מחזירה טלפונים, אני יוזמת הודעות, אני מחכה רק לרגע שהוא מציע להיפגש, וכשנפגשים (רק שנינו) אני כ"כ נהנית! ואני מתבאסת כשעוברים שבועיים עד שהוא מציע שוב לצאת. אני מתרגשת מכל הודעה שלו. וזה אף פעם לא קרה לי. אני פשוט הולכת ונהיית אובססיבית. הוא פשוט כ"כ דומה לי. אותם דברים, חוץ מחברה שלי, רק איתו יש לי טלפתיה כזאת. כשהוא נוגע בי קצת בלחי (לשנינו קשה עם מגע כי אנחנו דתיים, ולי בפרט כי קשה לי כשאנשים מתקרבים אליי יותר מדי) אני נהנית. אני מזיזה לו את היד מצד אחד (נראה לי שהוא נעלב..) מצד שני אני כ"כ רוצה. כשהוא מסתכל לי בעיניים הוא גם "קופא" במקום. ויש לו עיניים מדהימות. עוד לא ראיתי מישהו עם עיניים כאלה. ואני חושבת (אני ממש לא בן אדם שממהר לפתח ציפיות ולהסיק מסקנות) שאני מתחילה להתאהב בבן אדם. אני מעדיפה בכל רגע נתון להיות איתו, וכשאני שולחת הודעה והוא לא תמיד עונה כי הוא לא בבית, אני כל כך מתבאסת. חברות שלי גילו את זה במקרה (את הקשר שלי יתו.. הם לא מכירות אותו) ואני לא אדם שהולך לחברות שלו ומספר להם דברים, אני לא מספרת כלום לאף אחד, לא יודעת למה... הם אמרו שהוא בטוח מאוהב בי, ושאני חיבת להגיד לו שאני מאוהבת בו. וכמובן שצחקתי ואמרתי "איזה מאוהבת? כוולה ידידים... " אני בחיים לא הייתי הולכת למישהו ו"חושפת" את עצמי... ואתמול אני חושבת שהרסתי איתו הכל. שלחתי הודעה במחשב והוא לא ענה, ואז שלחתי לפלאפון "אני לא מבינה אותך.. רק אתמול דיברנו ואמרת לי \כמה אתה אוהב לדבר איתי .. אז למה אתה לא עונה?" ואז התקשרתי (אמרתי לכם שנהייתי אובססיבית.. .אף פעם זה לא קרה לי) ודיברנו, והוא אמר "למה את חושבת שאני מסנן אותך?? זוכרת אתמול כשדיברנו ואמרתי לך את כל הדברים הטובים? אז באמת הכתוונתי לזה. את הילדה הכי מיוחדת שפגשתי למה את לא מאמינה לי??" ואמרתי "אני לא יודעת.." ואז נפרדנו (בפלאפון) והוא לא הציע להיפגש.. והרסתי הכל. אני כ"כ שונאת את עצמי.. (תודה רבה למי שהגיע עד לפה)
היי! אני חדשה בפורום, כלומר, זאת פעם ראשונה שאני כותבת פה, אבל אני כבר קוראת פה די הרבה זמן... את ה"בעיה" שלי כבר כתבתי בעוד שני פורומים חוץ מהפורום הזה אבל החלטתי לנסות את מזלי גם פה =] . אני בת 14, דתייה, ממרכז הארץ- אם זה משנה... יש לי נטייה להרוס לעצמי הכל. לחשוב על עצמי דברים רעים, להיסגר בפני אנשים כשהם באמת מתחילים לאהוב אותיאני לא יודעת! תמיד אמרו לי שאני מיוחדת ושיש בי משהו שמושך אנשים (אם תשאלו אותי.. זה בטח לא קשור למראה שלי, ואני בכלל לא חושבת שזה נכון אבל ניחא)... שאני מעניינת ויש בי משהו לא טבעי. בבקשה אל תחשבו שאני פלצנית שמשתחצנת, אבל הכוונה שלהם זה העיניים שלי. אני יודעת לקרוא כל אחד עם העיניים שלי, כשאני מסתכלת על אנשים בעיניים הם פתאום כזה קופאים במקום, אני לא ממש יודעת.. וזה מוזר....! ואני צופה דברים מראש.. ואל תגידו שזה קורה לכולם כי אני לא מדברת על פעם בשבוע... אני מדברת על לפחות 10 פעמים ביום וזה בדברים בולטים! אני מנשת שמות של אנשים בלי ששמעתי עליהם לפני ועד עכשיו לא היה מקרה אחד שלא צדקתי בשם. מבחוץ אני נראית אחת מהילדות הכי שמחות והכי מצחיקות והכי חמודות, לקוחת בקלות דברים, זורמת, מאגניבה כזאתי (בכוונה כתבתי עם א' כדי שתראו כמה אני מלגלגת על זה), ביטחון עצמי. נו, אתם יודעים- כל הדברים שגרומים לאנשים לאהוב אותך. אבל בעצם אף פעם לא הרגשתי קרובה אל מישהו. תמיד הייתי מוקפת באנשים, בחברות, בידידים, בחברים.. אבל איכשהו תמיד לא אהבתי אותם באמת. אף פעם לא היה מישהו שיכולתי לדבר איתו באמת, רק שנינו בלי כל "ההמולה" מסביב. בלי כל החברות שלי מסביב, והרעש... רק הוא/היא ואני. שתבינו, אני לא מדברת על אהבה-אהבה, על חבר. אני בכלל לא בקטע של זה. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אבל אני מיואשת כי אני רוצה גם לאהוב מישהו ולסמוך עליו (אני לא סומכת על אנשים ובפנים אני בן אדם מאוד חשדן, לפעמים קצת פרנואידית) . עד לפני שנתיים הייתה לי חברה אחת. אני פשוט לא יכולה לתאר במילים, היינו כמו אדם אחד- פשוט קראנו אחת את השניה. כל מילה שאני אגיד לא תוכל לתאר את זה. היא לא הייתה החצי השני שלי, היינו אותה אחת. ואז לפני שנתיים הלכנו יחד לאוטובוס. אני אמרתי לה לחכות לאוטובוס בזמן שאני הולכת למודיעין כדי לשאול בדיוק על מיקום התחנות. אחרי חמש דקות נשמע פיצוץ. היא נהרגה לי מול הפרצוף. מאז חלק ממני פשוט מת. אני לא רוצה להיות דרמטית מדי, אבל הרגשתי שאני רוצה למות. כלפי חוץ אף אחד לא הרגיש בשינוי כי אני לא בן אדם שנשבר לפני אנשים והפעם האחרונה שבכיתי לפני מישהו הייתה בכיתה ו' (לפני שלוש שנים וחצי..) וכשאני בוכה אז זה בלילה ואף אחד לא יודע. כלפי חוץ אני נראית פשוט.. איך להגיד- מושלמת! שמחת חיים.. ובפנים אני אוכלת את עצמי. הכל באשמתי. הסיבה לחיים שלי נהרגה מולי, בגללי. ואף אחד לא יודע על זה (ההורים כן, אבל חברות, ידידים, וכל השאר, אף אחד אפילו לא מתאר לעצמו) כי אני לא רוצה להיות חלשה. אני "החזקה". תמיד אליי באים כדי לקבל עזרה ועידוד. אני אף פעם לא הולכת לאנשים. אני מדחיקה, אני שמחה, ובפנים... אני מתה. בכל פעם שאני מרגישה שמישהי/מישהו אוהבים אותי (ושוב אני מדגישה, אני לא מדברת על אהבה-אהבה, אלא על רצון להתקרב) אני מקיפה את עצמי בחומה. לא מחזירה טלפונים, יוצאת עם אנשים אחרים. נותנת להם הרגשה שאני לא שם בשבילם, ושאני לא שמה עליהם, וזה גורם להם ל"רדוף אחריי" יותר.. וזאת בטח לא הכוונה. ברגע שנותנים לי מחמאות, לא משנה אם זה כמה שהפנים שלי יפים (לדעתי ממש לא! אני שונאת את איך שאני נראית, ותמיד אני חושבת שאנשים חושבים שאני מכוערת) או אם זה כמה שאני "מקובלת", או בן אדם מיוחד.. אני סותמת את האוזניים. לא נותנת להם להמשיך. מתרחקת, מסתגרת.. לא נונת להם גישה אליי. אח"כ פלא שנפגעים ממני לפעמים?.. אני אפילו לא יודעת למה. מצד אחד אני אוהבת את עצמי, מצד שני אני כל כך שונאת! ולא רק זה, כל אחד/אחת שאני מרגישה שדומה לי באיזושהי צורה - אני מתחילה להרגיש דחייה ממנו/ממנה. זה מן מעגל אהבה-שנאה. אנשים מבחוץ לא מבינים אותי. חברות שלי שואלות אותי "מה חסר לך? הכל יש לך! ציונים מעולים, חברות, ידידים, בנים שרוצים להיות חברים שלך.. מה את בעצם רוצה?" לא יודעת. אני רוצה לפני הכל, לאהוב את עצמיאני רוצה להפסיק לראות דברים. אני רוצה להתנער מהאשמה. אני רוצה את חברה שלי. אני אשמה שהיא מתה!1 ואף אחד לא יבין אותי! אף פעם גם לא התאהבתי במישהו. תמיד הרגשתי שזה עונש משמים על זה ש"הרגתי" את חברה שלי.. שלא מגיע לי לאהוב. ועד אז (עד תחילת השנה הנוכחית) הכל היה טוב ויפה. אני לא אוהבת אף אחד, אני ממשיכה להיות החזקה. ואז.. הוא הגיע. ואני פשוט לא מבינה איך, אבל כל העולם שלי התבלבל פתאום. נהייתי בן אדם מבולבל. תמיד הייתי מציואתית עם שתי רגליים על הקרקע, לא שוגה באשליות. ופתאום הוא הגיע. לא חתיך עולמי, לא גאון, לא סטנדאפיסט, נכון- הוא חמוד, אכפתי מתחשב, אבל עם כל הכבוד- היו הרבה בנים יותר "מוצלחים" ממנו שרצו להתקרב אליי ולא הייתי מעוניינת. ופתאום הוא הגיע- ילד "רגיל" לגמרי. על פני השטח שום דבר מיוחד, ושיבש לי את העולם! אני לא מכנה לזה. פתאום לא רק שאני מחזירה טלפונים, אני יוזמת הודעות, אני מחכה רק לרגע שהוא מציע להיפגש, וכשנפגשים (רק שנינו) אני כ"כ נהנית! ואני מתבאסת כשעוברים שבועיים עד שהוא מציע שוב לצאת. אני מתרגשת מכל הודעה שלו. וזה אף פעם לא קרה לי. אני פשוט הולכת ונהיית אובססיבית. הוא פשוט כ"כ דומה לי. אותם דברים, חוץ מחברה שלי, רק איתו יש לי טלפתיה כזאת. כשהוא נוגע בי קצת בלחי (לשנינו קשה עם מגע כי אנחנו דתיים, ולי בפרט כי קשה לי כשאנשים מתקרבים אליי יותר מדי) אני נהנית. אני מזיזה לו את היד מצד אחד (נראה לי שהוא נעלב..) מצד שני אני כ"כ רוצה. כשהוא מסתכל לי בעיניים הוא גם "קופא" במקום. ויש לו עיניים מדהימות. עוד לא ראיתי מישהו עם עיניים כאלה. ואני חושבת (אני ממש לא בן אדם שממהר לפתח ציפיות ולהסיק מסקנות) שאני מתחילה להתאהב בבן אדם. אני מעדיפה בכל רגע נתון להיות איתו, וכשאני שולחת הודעה והוא לא תמיד עונה כי הוא לא בבית, אני כל כך מתבאסת. חברות שלי גילו את זה במקרה (את הקשר שלי יתו.. הם לא מכירות אותו) ואני לא אדם שהולך לחברות שלו ומספר להם דברים, אני לא מספרת כלום לאף אחד, לא יודעת למה... הם אמרו שהוא בטוח מאוהב בי, ושאני חיבת להגיד לו שאני מאוהבת בו. וכמובן שצחקתי ואמרתי "איזה מאוהבת? כוולה ידידים... " אני בחיים לא הייתי הולכת למישהו ו"חושפת" את עצמי... ואתמול אני חושבת שהרסתי איתו הכל. שלחתי הודעה במחשב והוא לא ענה, ואז שלחתי לפלאפון "אני לא מבינה אותך.. רק אתמול דיברנו ואמרת לי \כמה אתה אוהב לדבר איתי .. אז למה אתה לא עונה?" ואז התקשרתי (אמרתי לכם שנהייתי אובססיבית.. .אף פעם זה לא קרה לי) ודיברנו, והוא אמר "למה את חושבת שאני מסנן אותך?? זוכרת אתמול כשדיברנו ואמרתי לך את כל הדברים הטובים? אז באמת הכתוונתי לזה. את הילדה הכי מיוחדת שפגשתי למה את לא מאמינה לי??" ואמרתי "אני לא יודעת.." ואז נפרדנו (בפלאפון) והוא לא הציע להיפגש.. והרסתי הכל. אני כ"כ שונאת את עצמי.. (תודה רבה למי שהגיע עד לפה)
