מאפרת בשאנטי
New member
היי
אני לא חושבת שאני שייכת לפורום ואם אימא שלי הייתה יודעת שאני כותבת פה היא הייתה פשוט בוכה. אני לא יודעת מה השתבש ומתי... אני זוכרת שההורים שלי תמיד אהבו אותי, אני גם בת יחידה אז בכלל הם היו מוכנים לתת לי הכל בכל שלב בחיים, אבל.... יש כמה בעיות... ההורים שלי מאד התייחסו אלי כאילו שאין לי זכויות. אבא שלי היה מרביץ לי והם ראו את זה כדרך חינוך, ההורים שלי תמיד היו יחד בכל דבר, ואפילו יחד נגדי... אם אני מתווכחת עם אימא אז אבא ישר קם ותומך בה, גם אם בכלל לא יודע על מה מדובר... באופן כללי אימא היא השולטת בבית... היא יכולה להרגיע את אבא במקרה הצורך או להרתיח אותו עליי... יותר נכון יכלה פעם, עד שברחתי מהבי לפני כמה שנים ואז הם הלכו לטיפול ומאז משהו השתנה... אני בקושי מדברת עם אבא שלי בכלל.... יש ימים שלמים שאני לא רואה אותו... והאמת זה גם לא מפריע לי. כשהייתי ילדה הייתי מפחדת שהוא יהיה מאחוריי כי פחדתי לחטוף, הייתי מסתובבת עם הפנים אליו והולכת אחורה במסדרון של הבית... אני זוכרת שפעם הם רבו ואימא שלי צעקה "אז בוא נתגרש!!!" ואני חשבתי לי "כן כן כן............" כי מילא לריב עם אימא, מילא עם אבא (עכשיו אני בכלל לא מדברת איתו כפי שציינתי) אבל ככניהם עלי זה בלתי נסבל. הפעם הראשונה שזכור לי שהרביץ לי הייתה בגיל 6... אכלתי בסלון עוגיות וראיתי טלויזיה והצלחת נפלה לי וכל הפרורים התפזרו... הוא הקים אותי, הרביץ לי קצת בתחת ושם אותי עם הפנים לקיר... אני זוכרת שאימא שלי חזרה הביתה ושאלה למה אני עומדת ככה ואז הוא אמר שאני יכולה ללכת כבר... אבל רוב הזמן היא דגלה במכות כשיטת חינוך, אני זוכרת אפילו חלק מימי ההולדת שלי שחטפתי ועוד ליד החברים שבאו... הייתה פעם שאבא שלי הרביץ לי כאילו בצחוק סתם ואז זה כאב ובאתי לאימא שלי ששטפה כלים ובכיתי לה שכואב לי והיא אפילו לא הסתובבה ואמרה "אם הוא הרביץ לך כנראה שמגיע לך" בכל מקר, במה שנוגע להתנהגות של אימא לא זכיתי לתמיכה מאבא וההפך... ההפך בעיקר. אז עכשיו אני כבר לא מדברת עם אבא שלי כמה שנים, הוא רוב היום בעבודה ויש ימים שבכלל לא יוצא לי לראות אותו, שלום שלום וזהו... ביום הולדת שלו שעה עבדתי על עצמי עד שהצלחתי לבוא ולתת לו חיבוק... אימא שלי כמובן כל הזמן אומרת "הוא אוהב אותך איך את מתנהגת!!!" ומסרבת להודות בזה שהמכות לא לעניין בכלל... אומרת "היינו צריכים להרביץ לך יותר בילדות אולי היית יוצאת פחות חצופה" וכאלה... בכל מקרה, אני לא מרגישה כאילו שאין לי אימא... אימא שלי היא מאד קרצייה ומאד מתקשרת כל הזמן ורודפת אחריי... אבל הדאגה שלה לא נעימה לי... בכיתה זק התאהבתי במורה המחנכת של הכיתה ואהבתי אותה 5 שנים... חשבתי עליה בלי הרף ובהתחלה בכיתה ז'-ח' כל הזמן רציתי שהיא תהיה אימא שלי.... זאת הייתה די התאהבות אובססיבית וגם נכנסתי לדיכאון, אמרו לי "חסרה לך דמות אם"... אח"כ ירדתי ממנה ואחרי כמה חודשים התאהבתי במורה אחרת למשך כמה חודשים בודדים (ואז סיימתי ללמוד...) המורה הזאת מאד דאגה לי כל הזמן וחיבקה אותי ונתנה לי תשומת לב שמאד הייתי צריכה... דיברה איתי על דברים, ושפכתי את הלב, היא ידעה על המכות וידעה על מצבי הנפשי (שעכשיו השתפר בהרבה) וגם לה היה חסך באם... היא גם שיתפה אותי... אבל אימא שלה לפי מה שהבנתי ממנה, ממש "נטשה" את המשפחה, לא פיזית אבל מבחינת התנהגות... אימא שלי לא... אז למה? למה אני מרגישה שאני חייבת חום של אם? למה נשים מבוגרות "מושכות" אותי? (לא מינית...) יש לי אימא... למה היא לא נעימה לי? והכי גרוע... היא חולה, אני לא יודעת מה המצב שלה בדיוק, לפעמים נראה טוב לפעמים לא טוב בכלל... אני לא מצליחה להתקרב אליה (ולאבא שלי אין סיכוי בכלל שאני אתקרב) אנחנו מאד רבות ומתווכחות אבל לפעמים אני אומרת לה שאני אוהבת אותה והיא אומרת גם.... אז מה הבעיה שלי? אני יודעת שבילדותי הם לא היו הורים לתפארת, אבל עכשיו הם בסדר יחסית... אבא שלי רוב היום בעבודה ואליו בכלל אין לי רצון להתקרב, אני לא מרגישה שהוא חסר לי... אבל... חסרה לי אימא... יש ימים שאני פשוט רוצה לבכות... כשאני נזכרת באחת המורות, כשאני רואה אפילו מישהי אימהית כזאת ברחוב מחבקת את הילדים שלה... אני רוצה גם.... אני מרגישה כמו חסך עצום בחום.... אני נרתעת ממגע... לקח לי הרבה זמן עד שאפשרתי למישהו לחבק אותי ולא הרגשתי רתיעה של ממש... כל כך עצוב לי שזה ככה... אני מרגישה שאני ממש צמאה לאהבה אימהית... לחום... לרוך.... והנה יש לי אימא בבית שאוהבת אותי מאד אבל אני מחפשת את זה בחוץ...... לא יודעת מה יש לי... ואולי אני בכלל לא שייכת לפורום הזה... בכל מקרה מי שקראה עד הסוף כבר תודה
אני לא חושבת שאני שייכת לפורום ואם אימא שלי הייתה יודעת שאני כותבת פה היא הייתה פשוט בוכה. אני לא יודעת מה השתבש ומתי... אני זוכרת שההורים שלי תמיד אהבו אותי, אני גם בת יחידה אז בכלל הם היו מוכנים לתת לי הכל בכל שלב בחיים, אבל.... יש כמה בעיות... ההורים שלי מאד התייחסו אלי כאילו שאין לי זכויות. אבא שלי היה מרביץ לי והם ראו את זה כדרך חינוך, ההורים שלי תמיד היו יחד בכל דבר, ואפילו יחד נגדי... אם אני מתווכחת עם אימא אז אבא ישר קם ותומך בה, גם אם בכלל לא יודע על מה מדובר... באופן כללי אימא היא השולטת בבית... היא יכולה להרגיע את אבא במקרה הצורך או להרתיח אותו עליי... יותר נכון יכלה פעם, עד שברחתי מהבי לפני כמה שנים ואז הם הלכו לטיפול ומאז משהו השתנה... אני בקושי מדברת עם אבא שלי בכלל.... יש ימים שלמים שאני לא רואה אותו... והאמת זה גם לא מפריע לי. כשהייתי ילדה הייתי מפחדת שהוא יהיה מאחוריי כי פחדתי לחטוף, הייתי מסתובבת עם הפנים אליו והולכת אחורה במסדרון של הבית... אני זוכרת שפעם הם רבו ואימא שלי צעקה "אז בוא נתגרש!!!" ואני חשבתי לי "כן כן כן............" כי מילא לריב עם אימא, מילא עם אבא (עכשיו אני בכלל לא מדברת איתו כפי שציינתי) אבל ככניהם עלי זה בלתי נסבל. הפעם הראשונה שזכור לי שהרביץ לי הייתה בגיל 6... אכלתי בסלון עוגיות וראיתי טלויזיה והצלחת נפלה לי וכל הפרורים התפזרו... הוא הקים אותי, הרביץ לי קצת בתחת ושם אותי עם הפנים לקיר... אני זוכרת שאימא שלי חזרה הביתה ושאלה למה אני עומדת ככה ואז הוא אמר שאני יכולה ללכת כבר... אבל רוב הזמן היא דגלה במכות כשיטת חינוך, אני זוכרת אפילו חלק מימי ההולדת שלי שחטפתי ועוד ליד החברים שבאו... הייתה פעם שאבא שלי הרביץ לי כאילו בצחוק סתם ואז זה כאב ובאתי לאימא שלי ששטפה כלים ובכיתי לה שכואב לי והיא אפילו לא הסתובבה ואמרה "אם הוא הרביץ לך כנראה שמגיע לך" בכל מקר, במה שנוגע להתנהגות של אימא לא זכיתי לתמיכה מאבא וההפך... ההפך בעיקר. אז עכשיו אני כבר לא מדברת עם אבא שלי כמה שנים, הוא רוב היום בעבודה ויש ימים שבכלל לא יוצא לי לראות אותו, שלום שלום וזהו... ביום הולדת שלו שעה עבדתי על עצמי עד שהצלחתי לבוא ולתת לו חיבוק... אימא שלי כמובן כל הזמן אומרת "הוא אוהב אותך איך את מתנהגת!!!" ומסרבת להודות בזה שהמכות לא לעניין בכלל... אומרת "היינו צריכים להרביץ לך יותר בילדות אולי היית יוצאת פחות חצופה" וכאלה... בכל מקרה, אני לא מרגישה כאילו שאין לי אימא... אימא שלי היא מאד קרצייה ומאד מתקשרת כל הזמן ורודפת אחריי... אבל הדאגה שלה לא נעימה לי... בכיתה זק התאהבתי במורה המחנכת של הכיתה ואהבתי אותה 5 שנים... חשבתי עליה בלי הרף ובהתחלה בכיתה ז'-ח' כל הזמן רציתי שהיא תהיה אימא שלי.... זאת הייתה די התאהבות אובססיבית וגם נכנסתי לדיכאון, אמרו לי "חסרה לך דמות אם"... אח"כ ירדתי ממנה ואחרי כמה חודשים התאהבתי במורה אחרת למשך כמה חודשים בודדים (ואז סיימתי ללמוד...) המורה הזאת מאד דאגה לי כל הזמן וחיבקה אותי ונתנה לי תשומת לב שמאד הייתי צריכה... דיברה איתי על דברים, ושפכתי את הלב, היא ידעה על המכות וידעה על מצבי הנפשי (שעכשיו השתפר בהרבה) וגם לה היה חסך באם... היא גם שיתפה אותי... אבל אימא שלה לפי מה שהבנתי ממנה, ממש "נטשה" את המשפחה, לא פיזית אבל מבחינת התנהגות... אימא שלי לא... אז למה? למה אני מרגישה שאני חייבת חום של אם? למה נשים מבוגרות "מושכות" אותי? (לא מינית...) יש לי אימא... למה היא לא נעימה לי? והכי גרוע... היא חולה, אני לא יודעת מה המצב שלה בדיוק, לפעמים נראה טוב לפעמים לא טוב בכלל... אני לא מצליחה להתקרב אליה (ולאבא שלי אין סיכוי בכלל שאני אתקרב) אנחנו מאד רבות ומתווכחות אבל לפעמים אני אומרת לה שאני אוהבת אותה והיא אומרת גם.... אז מה הבעיה שלי? אני יודעת שבילדותי הם לא היו הורים לתפארת, אבל עכשיו הם בסדר יחסית... אבא שלי רוב היום בעבודה ואליו בכלל אין לי רצון להתקרב, אני לא מרגישה שהוא חסר לי... אבל... חסרה לי אימא... יש ימים שאני פשוט רוצה לבכות... כשאני נזכרת באחת המורות, כשאני רואה אפילו מישהי אימהית כזאת ברחוב מחבקת את הילדים שלה... אני רוצה גם.... אני מרגישה כמו חסך עצום בחום.... אני נרתעת ממגע... לקח לי הרבה זמן עד שאפשרתי למישהו לחבק אותי ולא הרגשתי רתיעה של ממש... כל כך עצוב לי שזה ככה... אני מרגישה שאני ממש צמאה לאהבה אימהית... לחום... לרוך.... והנה יש לי אימא בבית שאוהבת אותי מאד אבל אני מחפשת את זה בחוץ...... לא יודעת מה יש לי... ואולי אני בכלל לא שייכת לפורום הזה... בכל מקרה מי שקראה עד הסוף כבר תודה
