היי..
קוראים לי שחר, ואני מתגייסת עוד פחות מחודש. למודיעין. נורא רציתי להתגייס. כלומר, בדקתי גם שירות לאומי אבל משום מה ההלטה להתגייס הייתה מלווה בתחושה של שלמות ושל עשיית הדבר הנכון. חשבתי שיש לי הזדמנות חד פעמית להיות חלק מתקומת ישראל, לחוות את החוויה הישראלית האולטימטיבית, להתחבר ולהכיר אנשים שונים ממני, להתחזק בדת ולא להרגיש נחנקת במסגרות הדתיות. עכשיו כשזה מתקרב מתחילה להרגיש מועקה. הורג אותי שהתגובות להחלטה שלי הן כל כך חד משמעית לא תומכות. כשמתחילות השיחות הקבועות האלה של "מה את עושה השנה...?" אני מנסה לשמור על פרופיל נמוך. רוצה להיעלם. כי הגילוי על הגיוס המתקרב שלי מלווה כמעט תמיד בהחמצות פנים, שאלות נוקבות וחטטניות ("את חושבת שאת מספיק חזקה כדי להישאר שם דתיה?" "את יודעת שלכל החיילים יש ראש כחול..?" וכיוצא בזה..) אחרי ההתנתקות זה החמיר. הפטרות, אפילו שנאמרות בצחוק או במיניות, כמו "צבא הגירוש הא?"... בקיצור הבנתם את רוח הדברים. לא יודעת למה אני כותבת פה. אולי סתם כדי לפרוק. הורג אותי שכל כך לא מקבלים את ההחלטה שלי. דווקא חשבתי שזו החלטה אמיצה וחיובית.. אני יודעת שמה שאנשים חושבים לא צריך להזיז לי. ומעשית- הדיבורים לא משנים אצלי כלום ולא גורמים לי לשגת. אבל זה עדיי כל כך קשה ומתסכל להיות לבד בעניין הזה. אני מרגישה קצת טפשה שאני פורקת כאן את זה. ובאמת זו בעיה כל כך קטנה ודבילית... יאללה שלחתי..