היי

[birka]

היי

הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם עוזב, עוד כמה שעות והיא טסה. איבדתי את אימא שלי לפני שנתיים והיא היחידה שדיברתי איתה. אני אוהבת אותה כל כך שאני משתגעת! אני לא יודעת מה לעשות, שנה אולי יותר שלא נתראה, ואולי כשהיא תחזור היא לא תרצה שנדבר שוב.

 

[LostInTheSky]

../images/Emo24.gif

עם כל הטכנולוגיה של היום אפשר לשמור על קשר גם כשנמצאים במרחק של כמה מדינות אחד מהשני... ולמה שהיא לא תרצה לדבר איתך? שולחת חיבוק גדול

ואם את צריכה לדבר אני אשמח

 

[birka]

לא יודעת...

זה לא כאילו היינו ממש בקשר הדוק, אני הייתי המעריצה הפסיכוטית...:+/ פגשתי אותה עכשיו, ואמרנו שנדבר באיימייל, אבל לא נראה לי שהיא יותר מידי רוצה. קצת שקט נראה לי. עכשיו מתחילה לי השנת אבל, עד עכשיו היה לי מלאך שומר, עכשיו אני לבד.

 

[LostInTheSky]

את לא לבד

יש לך את הפורום ותאמיני לי שזה הרבה... גם כשאני הרגשתי לבד ולא היה לי עם מי לדבר נכנסתי לפורום וכתבתי בו... אין לך מושג כמה זה עוזר... אני פה תמיד בשבילך, ואני מתכוונת לזה מכל הלב אם את צריכה משהו, כל דבר , תגידי לי... ורציתי לשאול אותך, מה שלום אבא שלך?

 

[birka]

וואי,

איך את זוכרת??? הוא בסדר, תודה... אחיות שלי סתם התחרפנו. מוזר לי הקטע הוירטואלי, אין ממש אוהבת מחשבים אבל לכתוב ככה... זה מוזר.

 

[LostInTheSky]

אני דווקא אוהבת

את הקטע הוירטולי... למרות שבהתחלה זה מוזר, אח"כ מגלים שזה ממש עוזר... אין לך מושג כמה כתבתי פה בפורום ובפורומים אחרים של תפוז כדי להוציא את מה שיש על הלב, זה נותן תחושת הקלה ... אני שמחה לשמוע שאבא שלך בסדר...

 

[birka]

אמממ...

כן אבל הם פירסמו את מה שכתבתי בשער פעם, ואז אנשים נכנסו אלי לאיסיקיו ודיברו איתי וכאלה, אני מספיק מרחמת על עצמי, לא בא לי שעוד אנשים יצטרפו. אני לא אמורה לרחם על עצמי, אני יודעת אבל איכשהו הגעתי לזה. תקראי לזה הזנחת האבל. היה לי מלאך שומר שעזר לי עד עכשיו, היא עזבה... ועכשיו אני מתחילה מחדש. כאילו השנתיים האלה לא היו קיימות בכלל. אולי אתם יודעים, איך מתמודדים? כל מי שאני מכירה אומר לי- תתחילי להתמודד, אל תשקעי, תמצאי דברים שמחים וכו' וכו'.... אני לא מצליחה, קשה לי להיות בחברה של מלא אנשים אני ממש נבהלת. אני לא צוחקת יותר מדברים, הכל כבד ומפחיד ומגעיל. לפעמים אני מרגישה כמו מישהי בת 50, כבדה, עברה המון וכאלה. ואני לא, אני בת 20, לא התנשקתי מעולם, לא היה לי חבר, אף פעם לא השתכרתי, הלכתי פעם אחת לפאב, וביום שתיכננתי ללכת להישתכר עם חברות הייתי עם אימא שלי בביה"ח. יש לי 2 אחיות, לשתיהן יש ילדים, ובעל ובעיות כספיות מטורפות, שתיהן רבות כל יום עם הבעלים שלהן, אחת מהן לא מדברת איתי, והשניה כל הזמן מדברת איתי, שתיהן מסכימות שאני לוקחת את הכל קשה, ושזה עניין של גיל ושנכון שלי הבעיות שלי נראות רציניות, אבל זה לא באמת ככה, כי הכל זה עניין של גיל. נמאס לי לנסוע הביתה בשביל לריב, מצד שני אני נחנקת בבסיס. אין יותר מישהו שיגיד לי שיהיה בסדר (אומנם היא שלחה לי 2 הודעות לפלאפון כדי שאני אשמור כשאני ירגיש צורך לקרוא) אבל זה לא אותו הדבר. נמאס לי לראות קב"ן! כל מי שנמצא שם בקבלה מדבר על להוריד פרופיל... הציעו לי 3 פעמים להוריד פרופיל, ואני לא רוצה... אני לא חושבת שיש סיבה. אוף.... נמאס לי... וזה מצחיק כי אם היא הייתה חיה הייתי רבה איתה, ואולי הייתי מרגישה גם תיסכול, ואולי גם אז הייתי רוצה לצאת מהבית, ואולי... ואולי... כל פעם שאני שומעת על פיגוע, או על אנשים טובים כאלה שמתים אני שואלת את מי שמחליט על הסדר למה אני לא במקומם, הרי לא טוב לי, ולא בא לי להמשיך את כל הסיפור הזה שנקרא "חיים". ממש בא לי לקפוץ מתחת לרכבת, אבל אין לי שום אומץ שבעולם לעשות את זה. הוא נגמר מזמן. אני צריכה להתאפס על החיים שלי אבל אני לא רוצה. פשוט לא רוצה. אני רוצה לשבת ולתת להם לחלוף ולהיגמר לבד. אוף, אני שונאת לבוא בשוונגים של כתיבה, אני כותבת וכותבת, ובוכה ומסתכלים עלי מוזר. תודה שאתם קוראים... זה מעודד שיש מישהו שיכול להגיב. למרות שהייתי עושה ה-כ-ל בשביל עוד חיבוק... כי ביום שבת ב-23:30 בלילה קיבלתי את החיבוק האמיתי האחרון.... לפחות עד שהמלאך שלי יחזור... שיהיה לכם אחלה יום. תודה.

 

[LostInTheSky]

התיאור הזה שלך

את מתארת את כל מה שאני הרגשתי... ולפעמים עדיין מרגישה... "לתת לחיים לחלוף לבד"... אני לא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. אניחושבת שאת צריכה לקחת את עצמך בידיים, ועד כמה שזה נשמע נדוש ודבילי - זה נכון!! כשאח שלי נהרג לפני 3 וחצי שנים, הייתי בכיתה יב' לפני בגרויות, וחשבתי לעצמי למה לעזאזל אני צריכה עכשיו את כל הבלאגן הזה? למה אני צריכה ללמוד?? למה אני צריכה לצאת עם חברות? מה כל זה נותן לי? למה להמשיך לחיות בכלל אם ילד קטן מת לפני חודשיים לפני הבר מצווה שלו? אמרתי לעצמי שבעולם הזה אני לא רוצה להישאר... אבל נשארתי, גם לי היתה התחושה הזאת "לקפוץ מתחת לרכבת" אבל לא היה לי אומץ ואני שמחה שלא היה לי אומץ... אחרי הלימודים חיכיתי לגיוס, התגייסתי לצסא, סבלתי ובסוף הגעתי למקום נורמלי וטוב ... כנראה שאלוקים ריחם עליי והחליט לתת לי לעבור את השירות בצורה חלקה, בזמן הצבא הלכתי לפסיכולוגית של הצבא - אם את רוצה תקראי לזה קב"ן, בשבילי היא היתה פסיכולוגית שעזרה לי להבין המון דברים על החיים שלי, היא היתה האוזן הקשבת היחידה שהיתה לי - למרות שיש לי חברות וידידים ומשפחה גדולה - לא יכולתי לדבר עם אף אחד מהם וזה תסכל אותי מאוד. אז דיברתי עם הפסיכולוגית, כתבתי בפורומים, הבנתי שאני קיבלתי מתנה - חיים. אני נושמת, אני חיה, יש לי ידיים ורגליים ושכל ואני יכולה לעשות כל מה שאני אחליט שאני רוצה. אני לא אומרת שהחיים קלים, הם לא פשוטים אבל אם עושים טיפה סדר מגלים שזה לא כל כך נורא, ואפשר להתגבר על הכל. עכשיו אני חיילת משוחררת, כבר 5 חודשים בבית, התחלתי ללמוד - שיהיה לי מקצוע ביד. אח"כ אני מקווה ללמוד במכללה ומקווה ורוצה לעשות עם החיים שלי משהו. להראות לעולם שאני יכולה וגם את יכולה, את צריכה להאמין בעצמך! אני שולחת לך

גדול וחזק שיתן לך כוחות להמשיך ההתמודדות באה מבפנים, כל אחד מתמודד בדרך שלו, את תמצאי את הדרך שלך להתמודדות, בינתיים תחבקי את עצמך גם ותתני לעצמך הזדמנות לחיים טובים כי מגיע לך חיים טובים, לא מגיע לך לסבול.... אם את רוצה את מוזמנת להיכנס אליי לאיסיקיו: 49733740 (וממש לא בשביל לרחם עלייך) בינתיים שולחת

ו