זבלמישמלכלך
New member
היי....
המליצו לי לכתוב כאן. אני לא ממש יודעת מה לכתוב. אני פשוט לבד.
המליצו לי לכתוב כאן. אני לא ממש יודעת מה לכתוב. אני פשוט לבד.
היי....
- פותח הנושא זבלמישמלכלך
- פורסם בתאריך
הי לך
הי וברוכה הבאה, אולי תספרי לנו קצת על עצמך, למה המליצו לך לכתוב פה? הפורום הזה הוא בהחלט מפלט וירטואלי שלנו, והרבה פעמים כשאנחנו מרגישות בודדות ומשתפות פה בפורום, אז אנחנו כבר לא מרגישות לבד, יש פה הרבה תמיכה ובנות נהדרות. אם תיפתחי קצת נוכל להתייחס ולנסות לעזור, לעודד או לתמוך. מקווה שבינתיים את כבר מרגישה קצת פחות לבד!
הי וברוכה הבאה, אולי תספרי לנו קצת על עצמך, למה המליצו לך לכתוב פה? הפורום הזה הוא בהחלט מפלט וירטואלי שלנו, והרבה פעמים כשאנחנו מרגישות בודדות ומשתפות פה בפורום, אז אנחנו כבר לא מרגישות לבד, יש פה הרבה תמיכה ובנות נהדרות. אם תיפתחי קצת נוכל להתייחס ולנסות לעזור, לעודד או לתמוך. מקווה שבינתיים את כבר מרגישה קצת פחות לבד!
זבלמישמלכלך
New member
תודה....
וואי זה ארוך... אבל אולי אתן תוכלו לעזור לי... אימא שלי נפטרה לפני שנה וחצי, קצת יותר... התגייסתי חודשיים אחרי, לקרקל. לוחמת משהו... הפנו אותי שם לקבנית... ובנוסף דיברתי על בסיס שבועי\יומי עם המפקדת שלי, הבנאדם הכי מדהים שפגשתי בעולם!!! לא היה לי יותר מידי קשר עם המשפחה. לא עליתי לבית העלמין ולא הייתי בשום אזכרה במהלך השנה הראשונה. הם כעסו אבל לא היה להם עצבים בשבילי לא רבנו אבל גם לא דיברנו סיימתי אחרי 4 חודשים טירונות, בכיתי המון, על דברים מגוחכים. עשיתי קורס חובשים שהיה לי ממש קשה בו כי תמיד למדתי עם אימא שלי. אחרי כמה חודשים המפקדת שלי התקדמה לתפקיד אחר ועזבה את הפלוגה. לקחתי את זה ממש ממש ממש קשה, חזרתי שוב לקבן. יום אחד הייתי ממש על הפנים הקבנית שלי לא הייתה, אז שלחו אותי למישהו אחר שהחליט לשלוח אותי לפסיכיאטר. הייתי שבועיים בגימלים. ואח"כ הוא חדל אותי מפעילות של שמירות וכאלה. רק אח שלי ידע, וביקשתי ממנו לשמור את זה בסוד והוא לא עשה את זה. אני בחורה מאוד מלאה. ואוכל... זה משהו שתמיד הייתי מתנחמת בו. בחודשים האחרונים אכלתי המון, בזבזתי מלא כסף ונכנסתי למינוס רציני והמשפחה שלי הוציאה אותי ממנו. היה לי ממש רע, איכזבתי את כולם. ואין לי עם מי לדבר. ניתקתי קשר עם החברות שלי, כי לא היה לי סובלנות לדבר איתם אחרי שהיא נפטרה, ולא טרחתי למצוא חדשות. המפקדת שלי דיברה איתי המון, נשארנו בערך בקשר, אבל נראה לי שזה רק בגלל שהיא מרגישה שהיא חייבת. באיזשהו שלב נמאס עלי הכל, ולקחתי מלא כדורים. סיפרתי רק לה. ואחותי גילתה את התמליל שעל המחשב והתחרפנה. הם ניסו לדבר עם הקבן ופחדתי שהם יספרו על הכדורים כי זה עושה מלא באלגן בצבא. הם לא הצליחו לתפוס אותה והתייאשו. אני רואה אותם פעם בשבועיים בערך, לא מדברים יותר מידי. יצאתי לרגילה השבוע. בכיתי כל הדרך הביתה, לא רצתי לצאת. חברה שלי הציעה לי לישון אצלה. אז תפסתי טרמפ על ההצעה. אחותי התעצבנה, היא חשבה שאני מסתירה ממנה משהו, שאני לסבית. אבני לא מבינה איך הם מגיעים לרעיונות המופרחים האלה. כל פעם יש משהו אחר. הם אומרים שאין להם כוח להתמודד איתי, אז התרחקתי. אני לא לידם יותר. לא קשורה אליהם, לא מבקשת כלום ולא נותנת כלום ועדיין זה לא מספיק. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. ורע לי, כל הזמן רע לי... ואני רוצה את אימא שלי. למרות שאני יודעת שהיא הייתה תומכת באחותי. כי איתה היא הסתדרה יותר. הם כל הזמן מזכירים לי שלא הייתי מושלמת עם אימא שלי ושעשיתי לה בעיות ושעכשיו אני "מכה על חטא" ואומרים שאבא שלי מבוגר ושאני אזהר לא לעשות את אותו הדבר איתו. אני רוצה למות! לגמור עם הסיוט הזה כבר. כמה שזה נשמע מפגר אני מפחדת לא להצליח ולהישאר פה ולהתמודד עם התוצאות. ולא כבר הייתי עושה את זה לפני שנה. כתבתי המון. תודה שאתם פה.
וואי זה ארוך... אבל אולי אתן תוכלו לעזור לי... אימא שלי נפטרה לפני שנה וחצי, קצת יותר... התגייסתי חודשיים אחרי, לקרקל. לוחמת משהו... הפנו אותי שם לקבנית... ובנוסף דיברתי על בסיס שבועי\יומי עם המפקדת שלי, הבנאדם הכי מדהים שפגשתי בעולם!!! לא היה לי יותר מידי קשר עם המשפחה. לא עליתי לבית העלמין ולא הייתי בשום אזכרה במהלך השנה הראשונה. הם כעסו אבל לא היה להם עצבים בשבילי לא רבנו אבל גם לא דיברנו סיימתי אחרי 4 חודשים טירונות, בכיתי המון, על דברים מגוחכים. עשיתי קורס חובשים שהיה לי ממש קשה בו כי תמיד למדתי עם אימא שלי. אחרי כמה חודשים המפקדת שלי התקדמה לתפקיד אחר ועזבה את הפלוגה. לקחתי את זה ממש ממש ממש קשה, חזרתי שוב לקבן. יום אחד הייתי ממש על הפנים הקבנית שלי לא הייתה, אז שלחו אותי למישהו אחר שהחליט לשלוח אותי לפסיכיאטר. הייתי שבועיים בגימלים. ואח"כ הוא חדל אותי מפעילות של שמירות וכאלה. רק אח שלי ידע, וביקשתי ממנו לשמור את זה בסוד והוא לא עשה את זה. אני בחורה מאוד מלאה. ואוכל... זה משהו שתמיד הייתי מתנחמת בו. בחודשים האחרונים אכלתי המון, בזבזתי מלא כסף ונכנסתי למינוס רציני והמשפחה שלי הוציאה אותי ממנו. היה לי ממש רע, איכזבתי את כולם. ואין לי עם מי לדבר. ניתקתי קשר עם החברות שלי, כי לא היה לי סובלנות לדבר איתם אחרי שהיא נפטרה, ולא טרחתי למצוא חדשות. המפקדת שלי דיברה איתי המון, נשארנו בערך בקשר, אבל נראה לי שזה רק בגלל שהיא מרגישה שהיא חייבת. באיזשהו שלב נמאס עלי הכל, ולקחתי מלא כדורים. סיפרתי רק לה. ואחותי גילתה את התמליל שעל המחשב והתחרפנה. הם ניסו לדבר עם הקבן ופחדתי שהם יספרו על הכדורים כי זה עושה מלא באלגן בצבא. הם לא הצליחו לתפוס אותה והתייאשו. אני רואה אותם פעם בשבועיים בערך, לא מדברים יותר מידי. יצאתי לרגילה השבוע. בכיתי כל הדרך הביתה, לא רצתי לצאת. חברה שלי הציעה לי לישון אצלה. אז תפסתי טרמפ על ההצעה. אחותי התעצבנה, היא חשבה שאני מסתירה ממנה משהו, שאני לסבית. אבני לא מבינה איך הם מגיעים לרעיונות המופרחים האלה. כל פעם יש משהו אחר. הם אומרים שאין להם כוח להתמודד איתי, אז התרחקתי. אני לא לידם יותר. לא קשורה אליהם, לא מבקשת כלום ולא נותנת כלום ועדיין זה לא מספיק. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. ורע לי, כל הזמן רע לי... ואני רוצה את אימא שלי. למרות שאני יודעת שהיא הייתה תומכת באחותי. כי איתה היא הסתדרה יותר. הם כל הזמן מזכירים לי שלא הייתי מושלמת עם אימא שלי ושעשיתי לה בעיות ושעכשיו אני "מכה על חטא" ואומרים שאבא שלי מבוגר ושאני אזהר לא לעשות את אותו הדבר איתו. אני רוצה למות! לגמור עם הסיוט הזה כבר. כמה שזה נשמע מפגר אני מפחדת לא להצליח ולהישאר פה ולהתמודד עם התוצאות. ולא כבר הייתי עושה את זה לפני שנה. כתבתי המון. תודה שאתם פה.
קראתי את מה שכתבת
השצף קצף הזה שבו "דיברת" והוצאת הכל בטקסט פה, הכובד הזה שהיה לך על הלב שפשוט פרקת הכל ריגש אותי מאוד... נראה כאילו כתבת הכל בלי נשימה פשוט הוצאת הכל, וזה נהדר בעייני. מקווה שטיפה הוקל לך... אני חושבת שלהתאבד (כתבת על זה בשורות האחרונות) זה לא פיתרון, הייתי שם. אני חושבת שלכולנו או לפחות לרובנו זה עבר בראש...פשוט לגמור עם הכאב הנורא הזה, לחסל אותו, כי כמה עוד אפשר? זה קל מידי....ההתאבדות פתרון פשוט מדי ששההשלכות שלו על אלו שנשארים הן איומות אומרים שמה שלא הורג מחשל, ומי שיושב שם למעלה, עד לכך, שכולנו מחושלות עד כאב. אני יודעת שזה כואב עכשיו וזה יכאב כנראה לעולם, אבל את תעברי את זה לאט לאט, נעזור לך להפיג ולו במעט את הכאב, זה לא יעלים אותו אבל הקבוצה פה זה כמו משכך כאבים לטווח קצר (לפעמים ארוך) שתפי אותנו ואנחנו נעזור לך לעבור את התקופה הזו.... גם אני מצאתי פה אוזן קשבת, בית, עוגן להאחז בו, ברגעים קשים וברגעים שמחים... משפחה... פה בשבילך להאזין, לעודד, להצחיק, לחבק, לבכות ולשתוק כשצריך שלך לול
השצף קצף הזה שבו "דיברת" והוצאת הכל בטקסט פה, הכובד הזה שהיה לך על הלב שפשוט פרקת הכל ריגש אותי מאוד... נראה כאילו כתבת הכל בלי נשימה פשוט הוצאת הכל, וזה נהדר בעייני. מקווה שטיפה הוקל לך... אני חושבת שלהתאבד (כתבת על זה בשורות האחרונות) זה לא פיתרון, הייתי שם. אני חושבת שלכולנו או לפחות לרובנו זה עבר בראש...פשוט לגמור עם הכאב הנורא הזה, לחסל אותו, כי כמה עוד אפשר? זה קל מידי....ההתאבדות פתרון פשוט מדי ששההשלכות שלו על אלו שנשארים הן איומות אומרים שמה שלא הורג מחשל, ומי שיושב שם למעלה, עד לכך, שכולנו מחושלות עד כאב. אני יודעת שזה כואב עכשיו וזה יכאב כנראה לעולם, אבל את תעברי את זה לאט לאט, נעזור לך להפיג ולו במעט את הכאב, זה לא יעלים אותו אבל הקבוצה פה זה כמו משכך כאבים לטווח קצר (לפעמים ארוך) שתפי אותנו ואנחנו נעזור לך לעבור את התקופה הזו.... גם אני מצאתי פה אוזן קשבת, בית, עוגן להאחז בו, ברגעים קשים וברגעים שמחים... משפחה... פה בשבילך להאזין, לעודד, להצחיק, לחבק, לבכות ולשתוק כשצריך שלך לול
תודה רבה...
אני לא מבינה למה הם שונאים אותי כל כך. עשיתי המון שטויות, באמת שלא הייתי פארית כלפי אימא שלי... בזבזתי כסף בכמויות, ועשיתי שטויות. אבל בכל זאת, אני יודעת שהיא אהבה אותי, ואני לא מבינה למה אחותי כל כך מתאמצת לתת לי להרגיש שהיא מאוכזבת ממני! אני לוחמת בקרקל, אני חובשת, יש לי 100 חיילים. סומכים עלי. למה זה לא נחשב לכלום? הוצאתי בגרות למרות שרוב האנשים הנורמלים לא היו מצליחים ללמוד בלחץ שהייתי בו (אימא שלי הייתה מאושפזת בכל התקופה, ביום שעשיתי פסיכומטרי היא יצאה מניתוח) ושום יחס, שום אני גאה, שום כלום. כבר שנתיים... וזה תקוע לי בגרון!
אני לא מבינה למה הם שונאים אותי כל כך. עשיתי המון שטויות, באמת שלא הייתי פארית כלפי אימא שלי... בזבזתי כסף בכמויות, ועשיתי שטויות. אבל בכל זאת, אני יודעת שהיא אהבה אותי, ואני לא מבינה למה אחותי כל כך מתאמצת לתת לי להרגיש שהיא מאוכזבת ממני! אני לוחמת בקרקל, אני חובשת, יש לי 100 חיילים. סומכים עלי. למה זה לא נחשב לכלום? הוצאתי בגרות למרות שרוב האנשים הנורמלים לא היו מצליחים ללמוד בלחץ שהייתי בו (אימא שלי הייתה מאושפזת בכל התקופה, ביום שעשיתי פסיכומטרי היא יצאה מניתוח) ושום יחס, שום אני גאה, שום כלום. כבר שנתיים... וזה תקוע לי בגרון!
אור חיים של אמא
New member
היי ילדה
עקבתי אחרי ההודעות שלך בפורום שכול ואובדן. הודעות כואבות וקשות יש לך גם אני חדשה כאן, אך מנסיוני הקצר אני יכולה להגיד לך שאפשר למצוא כאן בית חם ואוהב, המון תמיכה, סימפטיה והכי חשוב אנשים שיודעים בדיוק בדיוק מה את עוברת ויכולים לתרום מנסיונם ומהידע שלהם מאוד מחזקים ומאוד תומכים. שולחת לך חיבוק גדול גדול ומאחלת לך רק אושר ושמחה
עקבתי אחרי ההודעות שלך בפורום שכול ואובדן. הודעות כואבות וקשות יש לך גם אני חדשה כאן, אך מנסיוני הקצר אני יכולה להגיד לך שאפשר למצוא כאן בית חם ואוהב, המון תמיכה, סימפטיה והכי חשוב אנשים שיודעים בדיוק בדיוק מה את עוברת ויכולים לתרום מנסיונם ומהידע שלהם מאוד מחזקים ומאוד תומכים. שולחת לך חיבוק גדול גדול ומאחלת לך רק אושר ושמחה
רק עכשיו קראתי את הודעתך הארוכה...
קודם כל, אני פשוט רוצה להגיד שמאוד עצוב לשמוע שכך את מרגישה. ללא ספק חייך לא מאוד קלים או מאוד נעימים כרגע. אבל עם כל הקושי, יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לך. ראשית, מות של אם או של אדם קרוב הוא אף פעם לא קל. רק שאותך כל הקושי הזה פגש כשהיית בצומת משולש של גיל ההתבגרות, בחינות הבגרות, והגיוס לצבא. לרוב האנשים זה לא טריביאלי, זו תקופה שצריך בה תמיכה והכוונה. אז על אחת כמה וכמה לך, שאין לך את התמיכה הנחוצה, ועליך להתמודד עם כזה כאב. שנית, הצטערתי לקרוא על כך שבני משפחתך מטיחים בך שלא הסתדרת עם אימך. והרי את היית בגיל ההתבגרות כשהכל קרה [ובמידה מסויימת, עדיין]. אך טבעי הוא שהיחסים עם ההורים בתקופה הזו מתערערים. מה שקורה בד"כ הוא שאחרי שגיל ההתבגרות חולף, נרגעים, והקשרים עם ההורים משתפרים ומתהדקים ומקבלים נופך חדש. אצלך עם אמא זה פשוט לא הספיק להגיע לשלב הזה. אבל אין ספק שאימא הבינה שזה מה שעובר עליך. אני בטוחה שגם כשאחותך הייתה בגיל הזה היו ביניהן אי אילו חילוקי דעות. הורים מבינים מה קורה לילדיהם, וממרחק של זמן גם את תביני שאי אפשר 'להאשים' אותך על שעברת מה שבד"כ ילדים בגילך עוברים. אני לא יודעת אם יצא לך לקרוא את ספרה של הופ אדלמן, 'בנות ללא אם', שם היא מספרת שאיבדה את אימה בדיוק בעיצומו של מרד גיל ההתבגרות. במקרה שלה לא מישהו חיצוני הטיח בה 'האשמות' כפי שאת תיארת, אלא היא הייתה השוטר הפנימי שעשה את זה לעצמו. עד שהבינה שאין טעם בהאשמות האלה. שלישית. אני קוראת את הכאב והזעקה שבהודעה שלך. את מתארת את חולשותיך, אך בין השורות ניכרות חוזקותייך. תראי כמה דברים עומדים לזכותך: למרות הקושי, יצאת למסלול קרבי. הקרקל הוא מסלול מאתגר גם לבנות שהכל בסדר בחיים שלהן. ואת, למרות הקשיים שלך, יצאת לקורס. קראתי גם בהודעה אחרת שיש לך 100 חיילים ת"פ. תשמעי, עצם זה שהופקדו בידיך כאלה סמכויות, זה אומר עליך משהו, לא? חוצמזה, התרשמתי שיש לך יכולת ליצור תקשורת טובה עם אחרים. הקשר עם המפקדת הקודמת הוא דוגמא לכך, למשל. ואל תתלי את זה רק בה. צריך שניים לטנגו. כנראה שגם את הצלחת לתקשר איתה טוב, ולקשור אותה אליך. וגם כאן, כמו שאת רואה, מייד יצרת הרבה אמפתיה. ותראי איזה סמיילי אופטימי יש בכרטיס האישי שלך!!! אז מה אני מנסה לומר לך כאן בעצם, יקירתי? מה שאני מנסה לומר לך שבעצם המצב לא קל, אבל נורמאלי. חוץ מחוסר התמיכה של המשפחה, כפי שאת מתארת, שזה מצב מצער, בסה"כ טבעי שקשה לך עכשיו. את זמן כה קצר אחרי האובדן, ונתונה בתוך תנאי חיים סוערים כרגע. עצתי לך היא לא להרפות ולא להרים ידיים. בהתבסס על החוזקות שלך, עשי את מה שאת יכולה כדי לצלוח בהצלחה את השרות הצבאי. השרות הצבאי יכול להיות חוויה אמיתית, ואפשר ללמוד בו המון. כמו שאני קולטת אותך את קצת 'מורעלת', אוהבת את האתגר שבשרות. לא חיפשת לעצמך משרה פקידותית קל"ב [למרות שאם היית מבקשת, מן הסתם היית מקבלת, בשל תנאי המצב]. אז מצי עכשיו את השירות, וכשתגמרי את השירות, אני מציעה לך לטפל באופן קצת יותר יסודי בתחושות, באמצעות מטפל שתסמכי עליו. לבינתיים, היתמכי במי שאת יכולה. ציינת שיש לך חברה [שהזמינה אותך ללון אצלה], אם המפקדת לשעבר מוכנה לתמוך מידי פעם - קחי את זה. אל תעשי בשבילה את החשבונות אם היא עושה את מתוך מחוייבות. היא ילדה גדולה, והיא יודעת מה היא עושה. בנסוף, הכנסי כאן לפורום. כמו שאת רואה, אנחנו אמנם פועלות בשעות שונות, אבל כמעט תמיד יש מישהי שבזמן קרוב תראה ותגיב כמיטב יכולתה. הבנות כאן הן ממש משפחה קטנה, ותמיד נכונות לעזור. אני אשמח לשמוע ממך עוד. סקאלי
קודם כל, אני פשוט רוצה להגיד שמאוד עצוב לשמוע שכך את מרגישה. ללא ספק חייך לא מאוד קלים או מאוד נעימים כרגע. אבל עם כל הקושי, יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לך. ראשית, מות של אם או של אדם קרוב הוא אף פעם לא קל. רק שאותך כל הקושי הזה פגש כשהיית בצומת משולש של גיל ההתבגרות, בחינות הבגרות, והגיוס לצבא. לרוב האנשים זה לא טריביאלי, זו תקופה שצריך בה תמיכה והכוונה. אז על אחת כמה וכמה לך, שאין לך את התמיכה הנחוצה, ועליך להתמודד עם כזה כאב. שנית, הצטערתי לקרוא על כך שבני משפחתך מטיחים בך שלא הסתדרת עם אימך. והרי את היית בגיל ההתבגרות כשהכל קרה [ובמידה מסויימת, עדיין]. אך טבעי הוא שהיחסים עם ההורים בתקופה הזו מתערערים. מה שקורה בד"כ הוא שאחרי שגיל ההתבגרות חולף, נרגעים, והקשרים עם ההורים משתפרים ומתהדקים ומקבלים נופך חדש. אצלך עם אמא זה פשוט לא הספיק להגיע לשלב הזה. אבל אין ספק שאימא הבינה שזה מה שעובר עליך. אני בטוחה שגם כשאחותך הייתה בגיל הזה היו ביניהן אי אילו חילוקי דעות. הורים מבינים מה קורה לילדיהם, וממרחק של זמן גם את תביני שאי אפשר 'להאשים' אותך על שעברת מה שבד"כ ילדים בגילך עוברים. אני לא יודעת אם יצא לך לקרוא את ספרה של הופ אדלמן, 'בנות ללא אם', שם היא מספרת שאיבדה את אימה בדיוק בעיצומו של מרד גיל ההתבגרות. במקרה שלה לא מישהו חיצוני הטיח בה 'האשמות' כפי שאת תיארת, אלא היא הייתה השוטר הפנימי שעשה את זה לעצמו. עד שהבינה שאין טעם בהאשמות האלה. שלישית. אני קוראת את הכאב והזעקה שבהודעה שלך. את מתארת את חולשותיך, אך בין השורות ניכרות חוזקותייך. תראי כמה דברים עומדים לזכותך: למרות הקושי, יצאת למסלול קרבי. הקרקל הוא מסלול מאתגר גם לבנות שהכל בסדר בחיים שלהן. ואת, למרות הקשיים שלך, יצאת לקורס. קראתי גם בהודעה אחרת שיש לך 100 חיילים ת"פ. תשמעי, עצם זה שהופקדו בידיך כאלה סמכויות, זה אומר עליך משהו, לא? חוצמזה, התרשמתי שיש לך יכולת ליצור תקשורת טובה עם אחרים. הקשר עם המפקדת הקודמת הוא דוגמא לכך, למשל. ואל תתלי את זה רק בה. צריך שניים לטנגו. כנראה שגם את הצלחת לתקשר איתה טוב, ולקשור אותה אליך. וגם כאן, כמו שאת רואה, מייד יצרת הרבה אמפתיה. ותראי איזה סמיילי אופטימי יש בכרטיס האישי שלך!!! אז מה אני מנסה לומר לך כאן בעצם, יקירתי? מה שאני מנסה לומר לך שבעצם המצב לא קל, אבל נורמאלי. חוץ מחוסר התמיכה של המשפחה, כפי שאת מתארת, שזה מצב מצער, בסה"כ טבעי שקשה לך עכשיו. את זמן כה קצר אחרי האובדן, ונתונה בתוך תנאי חיים סוערים כרגע. עצתי לך היא לא להרפות ולא להרים ידיים. בהתבסס על החוזקות שלך, עשי את מה שאת יכולה כדי לצלוח בהצלחה את השרות הצבאי. השרות הצבאי יכול להיות חוויה אמיתית, ואפשר ללמוד בו המון. כמו שאני קולטת אותך את קצת 'מורעלת', אוהבת את האתגר שבשרות. לא חיפשת לעצמך משרה פקידותית קל"ב [למרות שאם היית מבקשת, מן הסתם היית מקבלת, בשל תנאי המצב]. אז מצי עכשיו את השירות, וכשתגמרי את השירות, אני מציעה לך לטפל באופן קצת יותר יסודי בתחושות, באמצעות מטפל שתסמכי עליו. לבינתיים, היתמכי במי שאת יכולה. ציינת שיש לך חברה [שהזמינה אותך ללון אצלה], אם המפקדת לשעבר מוכנה לתמוך מידי פעם - קחי את זה. אל תעשי בשבילה את החשבונות אם היא עושה את מתוך מחוייבות. היא ילדה גדולה, והיא יודעת מה היא עושה. בנסוף, הכנסי כאן לפורום. כמו שאת רואה, אנחנו אמנם פועלות בשעות שונות, אבל כמעט תמיד יש מישהי שבזמן קרוב תראה ותגיב כמיטב יכולתה. הבנות כאן הן ממש משפחה קטנה, ותמיד נכונות לעזור. אני אשמח לשמוע ממך עוד. סקאלי
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.