היי.

[a cat]

היי.

למות. למות. מוות שחור ממות. מות שחור. אני מצטערת. האצבעות שלי מקלידות יללות לתוך מסך המחשב, לתוך החוטים אל עבר מסכים יאפנים אחרים מול אנשים אחרים שאולי אולי אולי יש להם מקום [ לפחות על גבי צג מהבהב] עבור האותיות השחורות, המתחברות למילים, ומרכיבות ביחד משפטים אלו. משפטים סתומים\זעירים\שבריריים\וחלשים לעומת הכאב שלי, מקום עבור הרגש עצמו, הפיזי ,עבורי. עצוב לי מאוד. אני לא יכולה בלי אמא ואבא שלי. לא יכולה לדמיין זאת ובטח שלא להתעורר לכך מחר ואחרי מחר ואחרי מחר ואחרי. אני לא מבינה איך הם עזבו והשאירו אותי כך לבד בכדור הארץ הסתמי הזה. איך זה יכול להיות? הרי הם אהבו אותי. ואני כל כך אוהבת אותם. אני צוללת חזק לתוך מים קפואים ושחורים. לבד. לבד. אין לי כוח לשום דבר. אין לי כוח לגוף הזה, לחדר לבית לעבודה ללימודים לחברים לאנשים ברחוב בחנות המכולת לשכנים לקרובים ולזרים שיניחו לי, להיות באבל שלי. אני רק בנאדם. לילה טוב.

 

[BooBee]

הלו חתולה ../images/Emo20.gif

למות זה כל כך סופי. ולמה להצטער. את מתאבלת. קשה, אני יודעת. הקושי שלך בלי אבא ואמא, אולי לא דומה לקושי שלי בלי אחותי. שתינו מתמודדות, כל אחת בדרכה שלה. האנשים האחרים שכאן, ואני ביניהם, לפעמים לא ממש יודעים מה לכתוב. ולפעמים גם איקון של חיבוק, או פרח צבעוני יכולים לתת נחמה קלילה, שמספיקה בדיוק לעבור עוד לילה אחד, ולמחרת בבוקר, דברים נראים קצת אחרת, ואז עוד פעם, המעגל היומי הזה מתחיל מחדש. ולאט לאט מתחזקים. מה אני אגיד לך, מכירה את הסיפור הזה מהצדדים, מהעומק ומהרוחב ומהאורך ואחד שתיים שלוש. עצוב, זה בטוח. ואז עושים, אולי, רשימה של דברים שכן משמחים אותך, אבל דברים שיש לנו כאן ועכשיו ולעוד כמה רגעים, אולי ארוכים, אולי פחות. ברשימה שלי יש כתיבה וספרים. המון ספרים, המון מילים, בורחת לכל המשפטים הארוכים והמנוסחים של כותבים נפלאים. לפעמים כותבת בעצמי ולעצמי. וחוץ מכתיבה וקריאה יש מוזיקה, שתמיד מנחמת אותי בשעות ההפוכות. ויש גם סרטים בקולנוע, עם פופקורן במחיר שערורייתי. ויש חברות שעוטפות אותי באהבה, ובחורים שאני יוצאת איתם מפעם לפעם, דייטים כאלה, נעימים, מהסוג המחמיא. ולפעמים הם הופכים להיות בני זוג. ולפעמים לא. הכל זמני, נכון? גם החיים שלנו. ואם אנחנו כבר כאן, למה לא להפיק את המירב מזה? כן. גם בלי אמא ואבא, אני חושבת שזה אפשרי. לפחות בתיאוריה. ואם לא מצליחים לבד, אז בונים רשת תמיכה רצינית. מקיפים את עצמנו בדברים שעושים לנו טוב, ומעלים לנו חיוך על הפרצוף. במקום לצלול לתוך מים שחורים וקפואים, אולי כדאי לצאת החוצה, לשמש. לברוח קצת מהעיר, וללכת יחפה באיזה שדה חמניות. או לצעוד על שפת הים בחוף פלמחים ולאסוף צדפים. או לנסוע לגליל, ולשתוק קצת עם עצמך, בתוך הירוק המטורף הזה עם האוויר הצלול והאנרגיות הטובות. או ללכת לטיפול פסיכולוגי, או ללכת לעשות קורס מדיטציה איפשהו, של סוף שבוע או משהו כזה, שירגיע את טירוף המערכות שמתחולל אצלנו בבפנוכו. וככה, צעד אחר צעד לאסוף את עצמנו בחזרה, לאסוף כוחות מחודשים, להיאבק על הכוחות האלה, ולנצח. ולדעת, שאם תהני ותעשי חיים, עכשיו ובשנים הבאות, עד 120, זה בסדר גמור. אבל קודם כל, את צריכה, כך אני חושבת, לסגור מעגל אחד, חשוב וממשי וכואב, שצורב לך כל נשימה. את מעגל האבל שלך על אבא ואמא. להפרד, לשחרר, להמשיך הלאה, ולא להתנצל על שהמשכת, למרות ועל אף. ולעזאזל האנשים האחרים. עכשיו זה הזמן שלך, להחלים. ואנחנו כאן להקשיב, ולייעץ. ולחבק, גם אם מדובר בחיבוק וירטואלי. העניין הוא, שלפעמים חיבוקים וירטואלים לא מספקים ולא מספיקים. ללמוד לחבק את עצמנו זה גם חשוב. ולטפל בנפש הסדוקה. לא לוותר, את שומעת? לא לוותר! שלך, רויטל.

 

[mazi האחת]

כמה נכון.לא לוותר במאבק היומיומי.

לעשות פעילויות שמעלות את המצב רוח-אני אישית התחלתי לרקוד ריקודי עם.השירה והריקוד עשו לי רק טוב על הנשמה.אם העצב משתלט-בוכה ומשתחררת וממשיכה הלאה .ובעיקר מדחיקה מחשבות עצובות.חשוב לי שילדיי יראו אמא שמחה ומתפקדת.חושבת שזה עזר להם בהתמודדות האישית שלהם על מות אביהם.[בעלי זל']