היי...
היי, אני רוני ואני בת 14. נכנסתי לפורום והייתי רוצה לספר לכם כמה דברים. אף פעם לא הייתי ממש שמנה, אבל הייתי מלאה. ההורים שלי תמיד העירו לי לא לאכול הרבה ,ואחותי הייתה ,ועדיין קוראת לי שמנה. לפני בערך שנתיים התחלתי להכנס לדכאון ממש כבד על כל מני דברים... סבא שלי מת, גילו שלסבתא שלי חזר הסרטן, וכמובן המראה שלי... היו לי מלא בנות ממש יפות ורזות בכיתה, וכל הבנים נמרחו עליהן. בחופש הגדול של כיתה ואז החלטתי שאני אעבור בכיתה ז לחטיבה שונה מהשיכבה. בחופש הגדול נסעתי לקנדה למשפחה, ופשוט הפסקתי לאכול.נסעתי עם חברות שלי למחנה ולא נגעתי באוכל. כל הזמן חשבתי כמה טוב יהיה לי בבי``ס החדש, וכמה שאני צריכה להמשיך בדיאטה הרצחנית שלי. כולם צחקו על זה שאני לא אוכלת, אז צחקתי איתם. אחרי שבוע זה כבר לא היה מצחיק,לא היה לי אפילו כוח לקום, אז התחלתי לאכול. ידעתי את הנזקים של בולמייה, אז שכנעתי את עצמי שאם אני אקיא רק פעם אחת ביום, כלום לא יקרה. כשחזרתי לארץ אחרי חודשיים,כל החברות שלי שאלו אותי איך הרזתי כ``כ, ופשוט אמרתי שאני לא יודעת. כשהגעתי לכיתה החדשה, הייתי ממש מקובלת, ואז הפסקתי. אכלתי נורמלי במשך חצי שנה,ואז נכנסתי שוב לדכאון. הייתי פחות מקובלת,ועליתי למשקל רגיל. הייתי מדוכאת בגלל הכל. חשבתי על להתאבד לפחות פעמיים ביום, ופעם אחת אפילו שברתי לעצמי את היד מרוב כעס על עצמי.השנה סיפרתי לחברה שלי על כל מה שהיה, והיא ממש כעסה עליי, היא אמרה שהיא תלך ליועצת, אז אמרתי לה ששיקרתי. מאז אני לא יכולה לשמוע אנשים מדברים על אנורקסיות ובולמיות, אני נכנסת לפאניקה שאולי היא תספר. היום הסתכלתי במראה, והחלטתי שאני חייבת להתחיל לרדת במשקל. חפשתי משלשלים בכל הבית, וכשלא מצאתי, התחלתי לבכות. באתי לכאן בשביל לבקש עצה, אני לא יכולה לשלוט בעצמי כשאני בדכאון. היום החזירו את סבתא שלי לבית-חולים, ואומרים שהיא תמות עוד כמה ימים. אני לא יכולה להתמודד עם זה. לא שזה לא מספיק, קיבלתי 70 בערבית, וההורים שלי ממש יכעסו (אסור לי לקבל מתחת ל-90). אני לא יכולה לשמור את זה יותר בלב. הייתי חייבת לשפוך את זה החוצה.
היי, אני רוני ואני בת 14. נכנסתי לפורום והייתי רוצה לספר לכם כמה דברים. אף פעם לא הייתי ממש שמנה, אבל הייתי מלאה. ההורים שלי תמיד העירו לי לא לאכול הרבה ,ואחותי הייתה ,ועדיין קוראת לי שמנה. לפני בערך שנתיים התחלתי להכנס לדכאון ממש כבד על כל מני דברים... סבא שלי מת, גילו שלסבתא שלי חזר הסרטן, וכמובן המראה שלי... היו לי מלא בנות ממש יפות ורזות בכיתה, וכל הבנים נמרחו עליהן. בחופש הגדול של כיתה ואז החלטתי שאני אעבור בכיתה ז לחטיבה שונה מהשיכבה. בחופש הגדול נסעתי לקנדה למשפחה, ופשוט הפסקתי לאכול.נסעתי עם חברות שלי למחנה ולא נגעתי באוכל. כל הזמן חשבתי כמה טוב יהיה לי בבי``ס החדש, וכמה שאני צריכה להמשיך בדיאטה הרצחנית שלי. כולם צחקו על זה שאני לא אוכלת, אז צחקתי איתם. אחרי שבוע זה כבר לא היה מצחיק,לא היה לי אפילו כוח לקום, אז התחלתי לאכול. ידעתי את הנזקים של בולמייה, אז שכנעתי את עצמי שאם אני אקיא רק פעם אחת ביום, כלום לא יקרה. כשחזרתי לארץ אחרי חודשיים,כל החברות שלי שאלו אותי איך הרזתי כ``כ, ופשוט אמרתי שאני לא יודעת. כשהגעתי לכיתה החדשה, הייתי ממש מקובלת, ואז הפסקתי. אכלתי נורמלי במשך חצי שנה,ואז נכנסתי שוב לדכאון. הייתי פחות מקובלת,ועליתי למשקל רגיל. הייתי מדוכאת בגלל הכל. חשבתי על להתאבד לפחות פעמיים ביום, ופעם אחת אפילו שברתי לעצמי את היד מרוב כעס על עצמי.השנה סיפרתי לחברה שלי על כל מה שהיה, והיא ממש כעסה עליי, היא אמרה שהיא תלך ליועצת, אז אמרתי לה ששיקרתי. מאז אני לא יכולה לשמוע אנשים מדברים על אנורקסיות ובולמיות, אני נכנסת לפאניקה שאולי היא תספר. היום הסתכלתי במראה, והחלטתי שאני חייבת להתחיל לרדת במשקל. חפשתי משלשלים בכל הבית, וכשלא מצאתי, התחלתי לבכות. באתי לכאן בשביל לבקש עצה, אני לא יכולה לשלוט בעצמי כשאני בדכאון. היום החזירו את סבתא שלי לבית-חולים, ואומרים שהיא תמות עוד כמה ימים. אני לא יכולה להתמודד עם זה. לא שזה לא מספיק, קיבלתי 70 בערבית, וההורים שלי ממש יכעסו (אסור לי לקבל מתחת ל-90). אני לא יכולה לשמור את זה יותר בלב. הייתי חייבת לשפוך את זה החוצה.
תודה לך. ואם לא- אז גם ביוני אני לא באה, וגם לא כשאני אהיה רזה וגם לא אשלח תמונה שלי רזה- אפילו אם אני אתלהב מעצמותיי הבולטות.. חבל לקלקל. אבל אני באמת מכוערת.