היי
אני בת 16 וחצי ולפני שנה אובחנתי כADD עד סוף כיתה י' נכשלתי כל הזמן ולא הצלחתי לסיים שנה בלי לפחות 2 ויותר נכשלים, כל המורים אמרו שאני עצלנית, חסרת מוטיבציה, לא חכמה במיוחד ולא חשבו בכלל על לקות למידה בגלל שלא הייתי היפראקטיבית. אני בעצמי חשבתי שאני טיפשה ואף על פי שנורא רציתי להצליח ולהראות להם (למורים, לחברים, להורים) שאני חכמה לא הצלחתי ל"שפוך" את כל מה שידעתי בכיתה או במבחנים. מכיתה ז' עד סוף י' סבלתי מדכאונות ומשברים ברמה כזאת שיותר מפעם אחת חשבתי על התאבדות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה זה קשה לדעת שאת יודעת אבל לא להיות מסוגלת להוציא את זה. זה מתסכל ומתיש. ויותר נורא היה שהיו לי שיעורי עזר בכל המקצועות וזה לא עזר! הרגשתי שאני ממש מאכזבת את כל מי שסביבי: את ההורים, למרות שהם לא לחצו עלי ותמיד עודדו אותי למרות שלא הבינו למה אני לא מצליחה, את החברים שכעסו עלי שאני מעתיקה מהם שיעורי בית (כדי לא להענש) ואת המורים הפרטיים שנטשו אותי בזה אחר זה לאחר שלא הראיתי תוצאות. את המורים שלי שנאתי, לא הבנתי למה הם לא מבינים שנאי יודעת! רציתי להוכיח להם שהם טועים! שאני לא טיפשה! ולא הצלחתי... רק בכיתה י' כשהתחלתי ללמוד שיעורי עזר באנגלית עם מורה אחת, מיוחדת, היא היחידה שקישרה איכשהוא את הכשלונות שלי ללקות למידה. היא שלחה אותי לאיבחונים. אני לא אגיד שעכשיו הכל מושלם ושאין לי יותר בעיות בבית ספר, אצלי גילו מאוחר מדי את הלקות. 10 שנים סווגתי בבית ספר בתור "טיפשה" ו"עצלנית". יותר מדי חומר החמצתי בגלל חוסר ידע של מורים. כתבתי את ההודעה הזאת כדי להגיד לכם שאם אתם מורים אז בבקשה תגלו את הילדים שכמוני! אפילו שהם לא היפקראקטיביים. אני החלטתי להיות מאבחנת דידקטית כשאני אהיה גדולה כדי להציל את כל הילדים האלו שאף אחד לא מגלה. אל תטעו בגלל השקט שלהם!! זה חשוב מאוד. לא כולם יהיו כמוני ורק יחשבו על התאבדות! אתם חייבים להבין שלפעמים המצב שנקלעתי אליו כל כך מתסכל שכלום כבר לא נראה שווה לחיות בשבילו. תצילו אותם כשעוד אפשר. שלא מאוחר מדי.
אני בת 16 וחצי ולפני שנה אובחנתי כADD עד סוף כיתה י' נכשלתי כל הזמן ולא הצלחתי לסיים שנה בלי לפחות 2 ויותר נכשלים, כל המורים אמרו שאני עצלנית, חסרת מוטיבציה, לא חכמה במיוחד ולא חשבו בכלל על לקות למידה בגלל שלא הייתי היפראקטיבית. אני בעצמי חשבתי שאני טיפשה ואף על פי שנורא רציתי להצליח ולהראות להם (למורים, לחברים, להורים) שאני חכמה לא הצלחתי ל"שפוך" את כל מה שידעתי בכיתה או במבחנים. מכיתה ז' עד סוף י' סבלתי מדכאונות ומשברים ברמה כזאת שיותר מפעם אחת חשבתי על התאבדות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה זה קשה לדעת שאת יודעת אבל לא להיות מסוגלת להוציא את זה. זה מתסכל ומתיש. ויותר נורא היה שהיו לי שיעורי עזר בכל המקצועות וזה לא עזר! הרגשתי שאני ממש מאכזבת את כל מי שסביבי: את ההורים, למרות שהם לא לחצו עלי ותמיד עודדו אותי למרות שלא הבינו למה אני לא מצליחה, את החברים שכעסו עלי שאני מעתיקה מהם שיעורי בית (כדי לא להענש) ואת המורים הפרטיים שנטשו אותי בזה אחר זה לאחר שלא הראיתי תוצאות. את המורים שלי שנאתי, לא הבנתי למה הם לא מבינים שנאי יודעת! רציתי להוכיח להם שהם טועים! שאני לא טיפשה! ולא הצלחתי... רק בכיתה י' כשהתחלתי ללמוד שיעורי עזר באנגלית עם מורה אחת, מיוחדת, היא היחידה שקישרה איכשהוא את הכשלונות שלי ללקות למידה. היא שלחה אותי לאיבחונים. אני לא אגיד שעכשיו הכל מושלם ושאין לי יותר בעיות בבית ספר, אצלי גילו מאוחר מדי את הלקות. 10 שנים סווגתי בבית ספר בתור "טיפשה" ו"עצלנית". יותר מדי חומר החמצתי בגלל חוסר ידע של מורים. כתבתי את ההודעה הזאת כדי להגיד לכם שאם אתם מורים אז בבקשה תגלו את הילדים שכמוני! אפילו שהם לא היפקראקטיביים. אני החלטתי להיות מאבחנת דידקטית כשאני אהיה גדולה כדי להציל את כל הילדים האלו שאף אחד לא מגלה. אל תטעו בגלל השקט שלהם!! זה חשוב מאוד. לא כולם יהיו כמוני ורק יחשבו על התאבדות! אתם חייבים להבין שלפעמים המצב שנקלעתי אליו כל כך מתסכל שכלום כבר לא נראה שווה לחיות בשבילו. תצילו אותם כשעוד אפשר. שלא מאוחר מדי.