היי,

[mother cat]

נראה לי שאנחנו בגדול אומרות אותו הדבר...

אבל אם נחזור לנקודת המוצא:
נסתרות כתבה: "...שאנחנו פחות מתייחסים ומתרגשים ממנה ודואגים רק למשפחה שלנו, הוא אני ושתי הבנות המקסימות האלה."
אישית אני לא רואה פסול בזה שהיא רואה בארבעתם משפחה - אולי לא גרעינית, אולי לא פשוטה, אולי לא יחד כל הזמן. אבל בימים שהבנות אצלהם הם רוצים להרגיש כולם ביחד משפחה. זה לא נוגד את מקומה של האמא בחיים. אבל זה כן מתאר מצב, לא?

 

[ornme]

התגובות הן לרושם המתקבל, ולו זוגתו של האקס

היתה מתבטאת כך לגבי ילדיי הקטינים, זה היה מפריע לי...

לא רוצה להכנס לדקויות מעבר לזה כי זה עלול להיות נושא רגיש לבת זוג תמימה פרק ב' שרואה דברים באופטימיות ועם כל הרצון הטוב שבעולם...

 

[איילה421]

מסכימה. זה צרם לי

משום מה לקרוא : "המשפחה שלי" ו - "גרושתינו" - התייחסות אל הגרושה כאל פרוייקט..
אני חושבת נסתרות, שאולי משהו בהתייחסות שלך מנכס את הבנות אלייך ולבעלך, איך לומר זאת, יתר על המידה, בעיני הגרושה.

הבנות המתוקות הללו אינן הן המשפחה הגרעינית ביחד עם הוריהן, גם אם המשפחה נפרדה מכל ההיבטים, ובעלך וגרושתו צריכים ללמוד ולהתנהל כהוריהם היחידים של הבנות. את זה הצ'ופר
אני עם בן הזוג שלי כבר עשר שנים, והגרוש שלי נשוי בשנית אף יותר שנים, ושני בני הזוג משני הכיווים נחמדים ומעניקים, אך לעולם הם לא יהיו המשפחה הכרעינית של ילדי. זו ראייה מפוכחת ומציאותית לדעתי.
אני מאד מאד אוהבת את בתו של בן זוגי, היא כמעט כבת בשבילי. אבל כמעט. תמיד יהיה הכמעט הזה בהשוואה לילדים הביולוגיים שלי.
וכך גם אשתו החכמה, ולא בציניות, של הגרוש שלי - היא גם אומרת שהילדים שלי (שלי, כן, שלי) מקסימים. והיא משקיעה בהם, מכבדת אותם, קונה להם פה ושם, אבל גם היא בתחילת הקשר התנהגה כאילו הם שלה, חינכה ומתחה ביקורת, ובקיצור - נכנסה לתפקיד האמהות בהרבה רצון טוב.
מצטערת - אבל זה לא אמיתי ולא נכון בעיני. (לשמחתי היא באמת חכמה ומצאה את האיזון איתם וכן, גם איתי).
אז אני בטוחה נסתרות שאת מלאת אהבה ורצון טוב, ואת מקסימה בעיני עם הרצון להכיל, אבל יש אישה בצד השני, שעברה גירושין וכנראה מסמנת לך גבול. לא הכל את צריכה לקבל ולהסכים, אבל תקשיבי לה. אתן מנהלות דיאלוג..
המחלוקת כמובן היא על הצורה שהיא עושה זאת. לדעתי אפשר לדבר, לבקש, להסביר במקום להשתולל כמוה. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. גם אני ה ש ת ו ל ל תי כשהרגשתי בזמנו שהיא מנסה לחנך את ילדי.
סתם חומר למחשבה.
וכמובן - המון הצלחה.

 

[poly1982]

אני כתבתי פעם

שאני אוהבת את ביתו של בן זוגי כאילו היתה שלי. נתנו לי פה על הראש

לא, אני לא הולכת לאסיפות הורים, וכן, ההחלטות על החינוך של הילדה נתון בידי אמא ואבא שלה. אבל אבא שלה מתייעץ איתי כשהוא מתלבט בשאלות חינוכיות לגביה (גם אם לא תמיד דעתי מתקבלת - היא בהחלט נשמעת), ובתקופה שהילדה היתה מאושפזת עם בעיות בריאות גם אני לא ישנתי בלילות מרוב דאגה.
אני חושבת שכל ההתפלפלות הזו, משפחה או משפחה גרעינית, כן או לא, היא מיותרת. אין חוקים או כללים והכל תלוי בדינמיקה המסויימת שקורית אצלכם. עם הבת של הבנזוג יש לי קשר מדהים ומבחינתי היא משפחה גרעינית לכל דבר ועניין. ולעומת זאת, עם אבא שלי ומשפחתו יש לי קשר לא קרוב במיוחד. האם בגלל שיש ביננו קשר דם הוא בהכרח "משפחה גרעינית"? לדעתי, לא.
אני זוכרת שמישהי כאן כתבה לי "חכי שיהיו לך ילדים משלך, ואז תדברי". ובכן, נולד לנו תינוק לפני פחות מחצי שנה. נכון שאני חווה אחרת את הקשר שלי עם הבת הגדולה של בן זוגי מאז, כי יש לי הרבה פחות זמן להקדיש לה. אבל - וזה אבל גדול - אני לא אוהבת אותה פחות ממה שאהבתי קודם, למרות מה שכולם אמרו לי שיקרה. כשהיא היתה בחו"ל עם המשפחה של אמא שלה התגעגעתי אליה, כשהיא היתה עצובה בגלל ריב עם חברה, דאגתי לה. הקשר איתה מבוסס ברמה כזו, שאני חושבת שאני יכולה להגיד בכנות שהוא לא נעשה פחות עמוק או "איכותי" בגלל התינוק החדש. (לצערי, קצת פחות "כמותי"... ואני מתגעגעת גם לזה!)
אבל זו כנראה תוצאה של הדינמיקה של הקשר הספציפי שלנו. וזו בדיוק הנקודה שלי: אצל כל משפחה זה אחרת והנסיון לקבוע "קריטריונים" בעיניי הוא מיותר וסתם מסרבל את העניינים.

 

[זהב טה ו ר]

אז זהו, שלא

אצלנו יש חלק שגרים אצלנו 24/7, ויש במשמורת משותפת, ויש אחת שמגיעה מתי שבא לה, שזה בד"כ ערב או שתיים בשבוע (מגיעה ממש מאוחר) וכל שבת שניה.
חלוקת החדרים נעשתה ממש כך: אלו שנמצאים 24/7 בחרו ראשונים, ומי שמגיע 2-3 ימים בשבוע וסופ"שים בחר אח"כ, וההיא שכמעט ולא נמצאת קיבלה את החדש הנותר.

 

[mother cat]

Kלי זו נשמעת חלוקת חדרים הגיונית לחלוטין

היו מריבות או שקבלו את זה יפה?

 

[זהב טה ו ר]

גם להם זה נראה הגיוני

האחרונה עשתה קצת פרצופים, אבל הבנתי שיש לה חדר יפה וגדול ומאד מאובזר במרחק של כמה רחובות מאיתנו...

 

[mother cat]

 

[מיצה נבים]

זו הייתי אני

בסוף חילקנו אותם לזוגות- הגדולה של בעלי עם הקטן שלנו,
והאמצעי והקטנה של בעלי בחדר אחר, אמנם הקטן יותר, אבל יותר מרווח שם מהחדר השני.
&nbsp
ומה שכתבת בדיוק קולע- איך ניתן לילדים שלו הרגשת שייכות אם לא ניתן להם להרגיש שכולנו משפחה אחת?

 

[IנסתרותI]

ללא ספק

צריך ואף חייב לייצר או לאמץ עור של פיל..היום למשל שוב היתה התפרצות קנאה לא התייחסנו כי עמדו על שלנו ואת האכזבה לא קשה לנחש מי נחלה......
זה מאד קשה אבל אפשרי אם כי בדרך יש המון כאבים וצביטות לב ונשיכות שפתיים...וזה עוד משהו שהורס כי משום מה כל הדבר הזה מצליח להרוס רגשית גם אותי...פחות את בעלי..