היי
אני נער בן 18 מעיר בירתנו ירושלים, והבעיה שלי היא התמכרות פסיכולוגית לסמים. חשדתי שיש לי נטיה להתמכרויות, וכשדנתי בזה עם הפסיכיאטר שלי, הוא אישש את דעתי. עד לפני ממש לא מזמן היתה לי בעיה של דיכאון, שכללה נסיון התאבדות, תרופות ואישפוז יום, והפסיכיאטר שלי אמר לי שלאנשים שיש דיכאון, יש נטיה גדולה יותר להתמכרויות. בגלל שהתרגלתי לראות את עצמי ואת העולם מהזווית השחורה של הדיכאון, אז אני מרגיש כמעט לא עצמי, כמו זר, כשאני חי בעולם מתוקן בו קיים גם אושר. התחושה הזאת נוטעת בי את ההרגשה שכל האושר הוא מזוייף. כשאני צוחק ומאושר, אני מרגיש שאני משלה את עצמי באופן מסויים. באופן אירוני התחושה הזו יצרה אצלי משיכה למקורות אלטרנטיבים ל"אושר", סמים. יצא לי לקחת כל מני סוגי סמים, מגראס עד הירואין. כעט אני לא לוקח שום דבר בגלל שנתפסתי ונשלחתי לקצינת מבחן ובדיקות שתן. אחרי 4 חודשים בלי שום סם, ההרגשה הכללית שלי מאוד השתפרה, הלימודים עלו לשחקים וממש הרגשתי טוב עם עצמי. לפני שבוע הבדיקות הסתיימו, ואני כבר מוצא את עצמי מקבל את התחושה הזו שמקבלים כשנשארים בבית בזמן שיש מסיבה טובה אצל חבר שלך, בגלל שאני לא קונה סמים. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה, לא מצליח להוציא את זה מהראש. להירואין אני לא נמשך, אלו דווקא הסמים הקלים יותר אליהם אני נמשך, ה"אפרים", ולא ה"דאונרים" כגון אל.אס.די ואקסטזי. יש לי בעיה לבבית, ואני חשוף יותר לסכנה של דום לב כתוצאה מאקסטזי מאנשים אחרים, ולמרות זאת, ממש לא מזמן נטלתי 3 כדורים במסיבת יומולדת. זה כאילו שיש בי מן צד שמורד בי, אני מנסה לרסן אותו לפני שיגרם נזק אמיתי, בלתי הפיך. וזה לא שאין לי כוח רצון, הפסקתי לעשן לאחר שעישנתי חפיסה ליום במשך כמה שנים, הצלחתי להשלים את כל החומר ב-5 יחידות מתמטיקה של השנה הקודמת (אותו הפסדתי בגלל האישפוז) תוך מספר חודשים, אבל את הרצון הבוער הזה שבתוכי לעוד "דלקה" אני לא מצליח לכבות. ובפעם הבאה אלו יהיו 4 כדורים, ואח"כ 4 כדורים עם טריפ, ואח"כ אולי 4 וחצי. בבקשה עיזרו לי.
אני נער בן 18 מעיר בירתנו ירושלים, והבעיה שלי היא התמכרות פסיכולוגית לסמים. חשדתי שיש לי נטיה להתמכרויות, וכשדנתי בזה עם הפסיכיאטר שלי, הוא אישש את דעתי. עד לפני ממש לא מזמן היתה לי בעיה של דיכאון, שכללה נסיון התאבדות, תרופות ואישפוז יום, והפסיכיאטר שלי אמר לי שלאנשים שיש דיכאון, יש נטיה גדולה יותר להתמכרויות. בגלל שהתרגלתי לראות את עצמי ואת העולם מהזווית השחורה של הדיכאון, אז אני מרגיש כמעט לא עצמי, כמו זר, כשאני חי בעולם מתוקן בו קיים גם אושר. התחושה הזאת נוטעת בי את ההרגשה שכל האושר הוא מזוייף. כשאני צוחק ומאושר, אני מרגיש שאני משלה את עצמי באופן מסויים. באופן אירוני התחושה הזו יצרה אצלי משיכה למקורות אלטרנטיבים ל"אושר", סמים. יצא לי לקחת כל מני סוגי סמים, מגראס עד הירואין. כעט אני לא לוקח שום דבר בגלל שנתפסתי ונשלחתי לקצינת מבחן ובדיקות שתן. אחרי 4 חודשים בלי שום סם, ההרגשה הכללית שלי מאוד השתפרה, הלימודים עלו לשחקים וממש הרגשתי טוב עם עצמי. לפני שבוע הבדיקות הסתיימו, ואני כבר מוצא את עצמי מקבל את התחושה הזו שמקבלים כשנשארים בבית בזמן שיש מסיבה טובה אצל חבר שלך, בגלל שאני לא קונה סמים. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה, לא מצליח להוציא את זה מהראש. להירואין אני לא נמשך, אלו דווקא הסמים הקלים יותר אליהם אני נמשך, ה"אפרים", ולא ה"דאונרים" כגון אל.אס.די ואקסטזי. יש לי בעיה לבבית, ואני חשוף יותר לסכנה של דום לב כתוצאה מאקסטזי מאנשים אחרים, ולמרות זאת, ממש לא מזמן נטלתי 3 כדורים במסיבת יומולדת. זה כאילו שיש בי מן צד שמורד בי, אני מנסה לרסן אותו לפני שיגרם נזק אמיתי, בלתי הפיך. וזה לא שאין לי כוח רצון, הפסקתי לעשן לאחר שעישנתי חפיסה ליום במשך כמה שנים, הצלחתי להשלים את כל החומר ב-5 יחידות מתמטיקה של השנה הקודמת (אותו הפסדתי בגלל האישפוז) תוך מספר חודשים, אבל את הרצון הבוער הזה שבתוכי לעוד "דלקה" אני לא מצליח לכבות. ובפעם הבאה אלו יהיו 4 כדורים, ואח"כ 4 כדורים עם טריפ, ואח"כ אולי 4 וחצי. בבקשה עיזרו לי.