the starry night
New member
היי
אני לא כל כך יודעת מה אני עושה פה. אני לחלוטין לא שייכת.
אני בת 21 ואני בתהליכי החלמה מאנורקסיה.
זה התחיל לא מתוך רצון לרדת במשקל אלא מתוך צורך בשליטה. שליטה באוכל. עם הזמן המנות שהייתי אוכלת היו הולכות וקטנות ואני הלכתי ונעלמתי. היום מידה 34 גדולה עלי.
אני רוצה לעלות במשקל, אני יודעת שאני צריכה. אני פשוט לא מסוגלת לאכול.
אני מסתכלת בקנאה על נשים אחרות, נשים יפות שמסוגלות לאכול דברים משמינים ויכול להיות שעוברת בראשן מחשבה על כמה זה משמין או שהן לא צריכות לאכול את זה, אבל הנשים האלה מקבלות את מי שהן. הן מפויסות עם עצמן והן גם נהנות מאוכל ואני לא מסוגלת. אני כועסת על עצמי כל הזמן, מלקה את עצמי. כועסת שאכלתי סתם כי התחשק לי ולא כי הייתי צריכה את זה. אני כבר לא נהנית מאוכל, הוא הפך לעינוי בשבילי אבל אני חושבת עליו כל הזמן. אנשים נורמלים לא חושבים על הארוחת צהריים שלהם כל כך הרבה זמן אחרי שהיא נאכלה.
כל כך הייתי רוצה להיות מסוגלת לאכול משהו סתם בשביל הכיף. בשביל עצמי.
אני יודעת שלשמוע על מישהי בדיאטת השמנה זה אחד הדברים המעצבנים ואני יודעת שמהצד זה נשמע קל ונחמד, אבל אני נאבקת כל יום. בין הפחד לאכול והרצון לעלות במשקל.
אני מניחה שהעין שלי לא אמינה במיוחד כרגע אבל אני מסתכלת על עצמי במראה והגוף שלי לא מאוד שונה מהגוף של הדוגמניות בעיתונים. האם גם הן אנורקסיות? האם גם הן עוברות את הגהנום הזה ואם כן, איך החברה מאפשרת לזה לקרות?
אני עובדת כרגע על לאהוב את עצמי. על להיות יותר סלחנית לעצמי. על לקבל את מי שאני כי אני כבר לא מרגישה יפה. הגעתי לכאן כי אתן מדהימות בעיני. כי אני מניחה שאין מישהי שלחלוטין אוהבת את הגוף שלה אבל אתן מקבלות את מי שהפכתם להיות. ואתן שלמות עם עצמכן ואתם יכולות להגיד בקול רם שאתן יפות ושאתן אוהבות את עצמכן. ואני בטוחה שגם לכן לא תמיד קל להיות כאלו אבל זה אתגר יומיומי שאני הפסדתי בו מזמן ועכשיו אני בסיבוב שני, מנסה להחזיר לעצמי את הכוח הזה.
אני יודעת שאני לא שייכת. אני יודעת שזה אבסורד להיכנס לפורום כזה ולשתף את בעיותיי כאנורקסית. אני מניחה שלא זה מה שהתכוונתי לעשות. אני מניחה שבמקום מסויים הייתי רוצה להיות שייכת לכאן. אני מקווה שאני לא יוצאת לחלוטין חסרת טקט ואני מקווה שאתן יודעות להעריך כמה אתן אמיצות וכמה כוח יש לכן. לעמוד מול החברה אבל גם לעמוד מול עצמכן. אני יודעת שלא משנה מול איזה אידיוט אני אעמוד, תמיד בסוף היום אני אהיה הבנאדם שהכי קשה עם עצמי.
אני לא כל כך יודעת מה אני עושה פה. אני לחלוטין לא שייכת.
אני בת 21 ואני בתהליכי החלמה מאנורקסיה.
זה התחיל לא מתוך רצון לרדת במשקל אלא מתוך צורך בשליטה. שליטה באוכל. עם הזמן המנות שהייתי אוכלת היו הולכות וקטנות ואני הלכתי ונעלמתי. היום מידה 34 גדולה עלי.
אני רוצה לעלות במשקל, אני יודעת שאני צריכה. אני פשוט לא מסוגלת לאכול.
אני מסתכלת בקנאה על נשים אחרות, נשים יפות שמסוגלות לאכול דברים משמינים ויכול להיות שעוברת בראשן מחשבה על כמה זה משמין או שהן לא צריכות לאכול את זה, אבל הנשים האלה מקבלות את מי שהן. הן מפויסות עם עצמן והן גם נהנות מאוכל ואני לא מסוגלת. אני כועסת על עצמי כל הזמן, מלקה את עצמי. כועסת שאכלתי סתם כי התחשק לי ולא כי הייתי צריכה את זה. אני כבר לא נהנית מאוכל, הוא הפך לעינוי בשבילי אבל אני חושבת עליו כל הזמן. אנשים נורמלים לא חושבים על הארוחת צהריים שלהם כל כך הרבה זמן אחרי שהיא נאכלה.
כל כך הייתי רוצה להיות מסוגלת לאכול משהו סתם בשביל הכיף. בשביל עצמי.
אני יודעת שלשמוע על מישהי בדיאטת השמנה זה אחד הדברים המעצבנים ואני יודעת שמהצד זה נשמע קל ונחמד, אבל אני נאבקת כל יום. בין הפחד לאכול והרצון לעלות במשקל.
אני מניחה שהעין שלי לא אמינה במיוחד כרגע אבל אני מסתכלת על עצמי במראה והגוף שלי לא מאוד שונה מהגוף של הדוגמניות בעיתונים. האם גם הן אנורקסיות? האם גם הן עוברות את הגהנום הזה ואם כן, איך החברה מאפשרת לזה לקרות?
אני עובדת כרגע על לאהוב את עצמי. על להיות יותר סלחנית לעצמי. על לקבל את מי שאני כי אני כבר לא מרגישה יפה. הגעתי לכאן כי אתן מדהימות בעיני. כי אני מניחה שאין מישהי שלחלוטין אוהבת את הגוף שלה אבל אתן מקבלות את מי שהפכתם להיות. ואתן שלמות עם עצמכן ואתם יכולות להגיד בקול רם שאתן יפות ושאתן אוהבות את עצמכן. ואני בטוחה שגם לכן לא תמיד קל להיות כאלו אבל זה אתגר יומיומי שאני הפסדתי בו מזמן ועכשיו אני בסיבוב שני, מנסה להחזיר לעצמי את הכוח הזה.
אני יודעת שאני לא שייכת. אני יודעת שזה אבסורד להיכנס לפורום כזה ולשתף את בעיותיי כאנורקסית. אני מניחה שלא זה מה שהתכוונתי לעשות. אני מניחה שבמקום מסויים הייתי רוצה להיות שייכת לכאן. אני מקווה שאני לא יוצאת לחלוטין חסרת טקט ואני מקווה שאתן יודעות להעריך כמה אתן אמיצות וכמה כוח יש לכן. לעמוד מול החברה אבל גם לעמוד מול עצמכן. אני יודעת שלא משנה מול איזה אידיוט אני אעמוד, תמיד בסוף היום אני אהיה הבנאדם שהכי קשה עם עצמי.
