היי
אז ככה...אני לא יודעת בכלל למה אני כותבת. אין משהו מיוחד. פשוט בא לי להוציא קצת. ואולי לקבל חוות דעת..
אז כמובן שהעניין הוא המצב החברתי..ויותר לכיוון העניין הזוגי.. שלא קיים כל כך בתקופה האחרונה..ואולי בעצם כבר די הרבה זמן.
שמתי לב שלאחרונה הרבה בחורים מציעים לי לצאת..ולפני שכולם פה קופצים וכותבים לי בתגובה "צרות של עשירים" ..זה קצת יותר מורכב.
כשמישהו ניגש אליי ומתחיל לדבר, אני זורמת, הכי בכיף..לא חושבת בכלל על למה הוא ניגש.. ואז בדרך כלל מגיע המשפט "אפשר את הטלפון שלך?" או משהו בסגנון..
אני מניחה שבחורות מוצאות את זה מחמיא..אותי זה מביך. קודם כל כי אני מתחילה לעשות פרצופים..ולהצטער..וכל זה כי לא נעים לי להגיד "לא". אני מאוד מעריכה גבר שקם ועוזב את החבר'ה שלו
וניגש למישהי שבד"כ נמצאת עם עוד חברות..המצב הזה לא נעים בכלל..וצריך המון אומץ בשביל זה..
אז אחרי כמה בחורים בערב..שמקבלים "לא"..ואחרי כמה ימים שמלאים בכמה בחורים שמקבלים "לא", אני מתחילה להרגיש ממש רע.
אולי זה בגלל כמות ה"סליחות" שאני מפיצה..
אולי זה בגלל שאני מרגישה הכי מתנשאת בעולם..כאילו אף אחד לא מספיק בשבילי. וזה ממש לא המצב.
אני הכי ביישנית בעולם. השיחה הזורמת שבאה לפני בדרך מלווה באלכוהול..לא צריך הרבה, אבל זה מספיק כדי קצת להרגיע אותי..
ואחרי X בחורים שאני מסרבת להם, ובסופו של ערב מוצאת את עצמי שוב לבד...וכן רוצה מישהו שיחבק, ושאני אוכל לדבר איתו..אני חושבת על כל הסירובים האלה. ועל כל הבחורים שיכולתי לו להם "כן".
אז אני לא רוצה "להתפשר". ובשיא הכנות, זה פשוט לא זה..(אני מניחה שמראה חיצוני די חשוב בשבילי..ואני לא רוצה לצאת שטחית בטירוף..כשאני אומרת "לא זה"-אני מתכוונת למראה)
חשבתי לנסות לגשת למישהו שאני אבחר סוף סוף..אבל הפחד מסירוב הורג אותי. ובאמת שאני לא חושבת שיש לי אומץ..
חוות דעת? הזדהות?
הכל הולך..
בבקשה אל תקראו לי סנובית. אני פשוט ביישנית מדי.
סופשבוע נעים לכולם
אז ככה...אני לא יודעת בכלל למה אני כותבת. אין משהו מיוחד. פשוט בא לי להוציא קצת. ואולי לקבל חוות דעת..
אז כמובן שהעניין הוא המצב החברתי..ויותר לכיוון העניין הזוגי.. שלא קיים כל כך בתקופה האחרונה..ואולי בעצם כבר די הרבה זמן.
שמתי לב שלאחרונה הרבה בחורים מציעים לי לצאת..ולפני שכולם פה קופצים וכותבים לי בתגובה "צרות של עשירים" ..זה קצת יותר מורכב.
כשמישהו ניגש אליי ומתחיל לדבר, אני זורמת, הכי בכיף..לא חושבת בכלל על למה הוא ניגש.. ואז בדרך כלל מגיע המשפט "אפשר את הטלפון שלך?" או משהו בסגנון..
אני מניחה שבחורות מוצאות את זה מחמיא..אותי זה מביך. קודם כל כי אני מתחילה לעשות פרצופים..ולהצטער..וכל זה כי לא נעים לי להגיד "לא". אני מאוד מעריכה גבר שקם ועוזב את החבר'ה שלו
וניגש למישהי שבד"כ נמצאת עם עוד חברות..המצב הזה לא נעים בכלל..וצריך המון אומץ בשביל זה..
אז אחרי כמה בחורים בערב..שמקבלים "לא"..ואחרי כמה ימים שמלאים בכמה בחורים שמקבלים "לא", אני מתחילה להרגיש ממש רע.
אולי זה בגלל כמות ה"סליחות" שאני מפיצה..
אולי זה בגלל שאני מרגישה הכי מתנשאת בעולם..כאילו אף אחד לא מספיק בשבילי. וזה ממש לא המצב.
אני הכי ביישנית בעולם. השיחה הזורמת שבאה לפני בדרך מלווה באלכוהול..לא צריך הרבה, אבל זה מספיק כדי קצת להרגיע אותי..
ואחרי X בחורים שאני מסרבת להם, ובסופו של ערב מוצאת את עצמי שוב לבד...וכן רוצה מישהו שיחבק, ושאני אוכל לדבר איתו..אני חושבת על כל הסירובים האלה. ועל כל הבחורים שיכולתי לו להם "כן".
אז אני לא רוצה "להתפשר". ובשיא הכנות, זה פשוט לא זה..(אני מניחה שמראה חיצוני די חשוב בשבילי..ואני לא רוצה לצאת שטחית בטירוף..כשאני אומרת "לא זה"-אני מתכוונת למראה)
חשבתי לנסות לגשת למישהו שאני אבחר סוף סוף..אבל הפחד מסירוב הורג אותי. ובאמת שאני לא חושבת שיש לי אומץ..
חוות דעת? הזדהות?
הכל הולך..
בבקשה אל תקראו לי סנובית. אני פשוט ביישנית מדי.
סופשבוע נעים לכולם
