נערה-
כולנו כאן יודעות כמה כאב ומצוקה יש בבולימיה.
אני שומעת את הסבל הגדול שאת עוברת כבר זמן ארוך,
ולצידו גם שומעת שיש לך הרבה מוטיבציה ורצון שיהיה אחרת,
וגם הרבה כוחות- לא פשוט בכלל להפסיק להקיא בלי עזרה חיצונית,
והעובדה שהצלחת לעשות את זה מעידה על האומץ ועל הבגרות שלך.
כמו שאת בעצמך מבינה, כנראה שהבעיה לא נעלמה עם הפסקת ההקאות. הרבה מאיתנו מכירות את השינויים האלו בצורה של החולי לאורך השנים- מאנורקסיה לבולימיה או הפוך, או בכל צורה אחרת של שינוי.
הסיבה היא שההקאות או הצום או ספירת הקלוריות הם רק ביטוי לבעיה האמיתית- המצוקה והכאב שיש בפנים, שמובילים אותך לכל ההתנהגויות הקשות האלו. ורק כשפותרים את המצוקה הפנימית אפשר באמת להבריא, בלי להחליף צורות שונות של מחלה.
אני לא יודעת אם את חולה [אגב, מי החליט שהיית בולימית? זו אבחנה עצמית או שפגשת איש מקצוע?] ואף אחת לא יכולה להגיד לך על סמך הודעות בפורום אם את אכן כזו.
אבל התיאור שלך מספר בבירור על מצוקה ועל קושי מאוד גדולים,
וזה מספיק כדי לבקש עזרה.
יש מבוגר שיודע על המצב שלך? יש מבוגר שאת מרגישה בנח לפנות אליו עם המידע הזה?
שמחה שאת כותבת לנו.
