שתיקה א ח ר ו נ ה
New member
היי...
מצטערת שמתנפלת כככה אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי ולא עידכנתי ולא כלום, כניראה שהייתי צריכה קצת זמן לעצמי! תוהה לעצמי מה עשיתי? איפה טעיתי בדרך? ומה הכי נכון בשבילי? אני עייפה כל כך מלהתמודד מול החיים,נראלי שהם יותר מדיי גדולים עלי. אני מנסה תמיד להגיע לנקודת שפיות מסוימת ונוסגת לאחר מכן אחורנ ללא סוף אל התהום המוכרת המחבקת והידועה. בלב שלם לא בא לי יותר לתור בין מסגרות.אני רוצה להצליח באמת- והצלחתי תמיד, רק שזה עניין של הזמן עד שהכל מתאדה חזרה למקום המוכר, למה כל כך מפחיד לי הטוב הזה<?אבל גם לא ממש יודעת איך, אחותי הקטנה אמרה נכון" אנשים חלשים לא יודעים להתמודד ולכן הם בורחים" ואולי אני כזאת חלשה חסרת ערך אפס בלתי יוצלחת.. מה אני מחפשת באמת? מה אני רוצה באמת? איזה חיים הייתי רוצה לעצמי? ואיפה אני רואה את עצמי עוד 3 חודשים נגיד? ולמה קשה לי לראות את עצמי? ולראות את עצמי מצליחה? אני לא בחרתי את החיים האלו וזה לא שחלמתי עליו מילדות! אבל ידוע שעכשיו אני צריכה להתמודד לבד!!!! כי בסך הכל אני לא ממש לבד.. אפילו את עצמי אין לי. עצם העובדה שיותר מדיי מאמינים בי מפחידה אותי, כי וואלה אני לא מאמינה בעצמי אפילו.אין מה לעשות, בעצמי אני לא בטוחה כי יודעת שאני בלתי צפוייה. הייתי רוצה חיים אחרים בלב שלם ובטח עולה השאלה: מה זה חיים אחרים בשבילך? זה שקט, הצלחה, אמונה, ביטחון, אהבה עצמית, בית, כלב, חיים ובעיקר לנשום אותם בריאים צחוחים ולא את הנשימות הכבדות והמהירות של הפחד של הכאב. אני מרגישה כ"כ פגיעה שברירית וחלשה שתאמת לא יודעת עד מתי אשרוד. את הכאב הבדידות הנסבל, הרוע של העולם האכזר הזה את כל הג'ונגל הזה. ייותר מדיי מחשבות רצונות חולשה!! אין בי כוחות...
.....
מה זה דרך? דרך נכונה בשבילי? וכמה אני יכולה לעמוד בדרך הזו? האם מבינים את הקושי? הוא הרי חלק בלתי ניפרד מממני. מה באמת החיים יכולים לתת לי טוב? ומתי אטעם אותו? אני הרוסה, רוצה קצת ממש קצת ש ק ט מהכככככל!!!! התחושה הזאת שחייבת לרצות את כולם מעייפת אותי ומעיקה עליי,לא מצליחה לרצות את עצמי... כי עצמי מי אני? אני מאוכזבת מעצמי מהסביבת חיים שאני חייה בה. כבר לא אכפת לי אם אני מלאה או רזה יפה ומכוערת לפחות למדתי להשלים עם משו בחיים האלו. אפילו לא יודעת למה מתגעגעת אני כל כך ריקה אפילו את הבנאדם הכי יקר לי איבדתי, את המלאכית שלי היא כבר לא ממש שם כמו פעם. ןכ"כ לבד לי. לרצות את זה עכשיו כ"כ למחוק את עצמי בעוד פס לבן שממשיך לממר לי אצ החיים, ובכל זאת להחליט להמשיך להילחם. נימאס לי לחשוב יותר מדיי זה מעייף, הכוחות שלי אט אט נידפים ממני.. ואין לי כוחות עוד לחפש במקורות אחרים. והאם אוכל להיות איי פעם האמא של עצמי? האם אוכל למלאות ולרצות ולהכיל את עצמי? עד מתי כל הסיוט הזה ייגמר? והלוואי יום אחד אתעורר וכל זה יהיה עוד סיוט מאוסף הסיוטים שלי בלילות.. ~
~ כל- כך!!!
מצטערת שמתנפלת כככה אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי ולא עידכנתי ולא כלום, כניראה שהייתי צריכה קצת זמן לעצמי! תוהה לעצמי מה עשיתי? איפה טעיתי בדרך? ומה הכי נכון בשבילי? אני עייפה כל כך מלהתמודד מול החיים,נראלי שהם יותר מדיי גדולים עלי. אני מנסה תמיד להגיע לנקודת שפיות מסוימת ונוסגת לאחר מכן אחורנ ללא סוף אל התהום המוכרת המחבקת והידועה. בלב שלם לא בא לי יותר לתור בין מסגרות.אני רוצה להצליח באמת- והצלחתי תמיד, רק שזה עניין של הזמן עד שהכל מתאדה חזרה למקום המוכר, למה כל כך מפחיד לי הטוב הזה<?אבל גם לא ממש יודעת איך, אחותי הקטנה אמרה נכון" אנשים חלשים לא יודעים להתמודד ולכן הם בורחים" ואולי אני כזאת חלשה חסרת ערך אפס בלתי יוצלחת.. מה אני מחפשת באמת? מה אני רוצה באמת? איזה חיים הייתי רוצה לעצמי? ואיפה אני רואה את עצמי עוד 3 חודשים נגיד? ולמה קשה לי לראות את עצמי? ולראות את עצמי מצליחה? אני לא בחרתי את החיים האלו וזה לא שחלמתי עליו מילדות! אבל ידוע שעכשיו אני צריכה להתמודד לבד!!!! כי בסך הכל אני לא ממש לבד.. אפילו את עצמי אין לי. עצם העובדה שיותר מדיי מאמינים בי מפחידה אותי, כי וואלה אני לא מאמינה בעצמי אפילו.אין מה לעשות, בעצמי אני לא בטוחה כי יודעת שאני בלתי צפוייה. הייתי רוצה חיים אחרים בלב שלם ובטח עולה השאלה: מה זה חיים אחרים בשבילך? זה שקט, הצלחה, אמונה, ביטחון, אהבה עצמית, בית, כלב, חיים ובעיקר לנשום אותם בריאים צחוחים ולא את הנשימות הכבדות והמהירות של הפחד של הכאב. אני מרגישה כ"כ פגיעה שברירית וחלשה שתאמת לא יודעת עד מתי אשרוד. את הכאב הבדידות הנסבל, הרוע של העולם האכזר הזה את כל הג'ונגל הזה. ייותר מדיי מחשבות רצונות חולשה!! אין בי כוחות...