היי
אז ככה, בעקרון אני כבר תקופה ארוכה מאוד,אולי שנתיים כבר לא ממש מתייעץ לגבי דברים, אני יותר מייעץ ותומך ובכלל חשבתי שהכל אחלה ואני שולט בעניינים מה שנקרא ויכול להסתדר עם עצמי. האמת שהכתיבה הזאתי באה לא בטוח מתוך צורך בתשובה קונקרטית,כרגע לפחות לא נראה לי שיש לי שאלה קונקרטית, כנראה שבעיקר לפרוק ועל הדרך אולי גם לשאול שאלה או מספר שאלות... אז ככה,הייתי ילד מאוד לא מקובל בתקופת היסודי במיוחד היה לי קושי מאוד גדול חברתית, עם השנים התקדמתי המון ואני מאוד גאה על עצמי בכך, אבל אין ספק שהעבר חוזר אולי אחת הבעיות היא שהעבר חוזר ואז כשיש קושי או משהו שמבאס הרבה פעמים הכאב הוא תמיד גם על העבר וגם על הדבר שקורה עכשיו וזה בהחלט קשה ומכביד... אני בן 24 אני חושב שעשיתי בשנים האחרונות התקדמות לא מבוטלת בכלל, לעיתים אני מרגיש שלא לא כזה מספיק, הבעיה אולי היא ההסתכלות על החברה,ההשוואה הבלתי פוסקת הזו, תמיד אני מרגיש שכמה שאני מתקדם אני לא מגיע למה שאלה שסביבי נמצאים, האמת שאולי תגידו לי שאין לי צורך להתעסק בזה וכו', לפעמים שאתה מרגיש שאתה נלחם בשיניים בשביל להגיע למשהו אז כבר אין לך אויר ואין לך כבר כח להמשיך, ואתה נלחם נגד עצמך ונגד הבטחון או חוסר הבטחון של עצמך, ואתה יודע שאם לא היית נלחם היית יותר תקוע ואתה גם גאה בעצמך שנלחמת, אבל אין לך כבר כל כך כח או רצון להמשיך, אתה רוצה לנוח אולי לפרוש מהעולם הזה אולי לחיות כמו איזה נזיר בודהיסטי ולשכוח את כל המטרות האלה ואת זה ש"צריך" להגיע וצריך לעשות ולהספיק כי מכרו לנו שהחיים קצרים למרות שרואים המון המון אנשים שמספיקים המון בחיים ואפילו מגיעים למצבים של שעמום ואי ידיעה מה לעשות עם עצמם בגיל מבוגר... ומוכרים לנו עוד כל מיני שטויות במדיה ודמויות מושלמות שעושות לנו שטיפת מוח, ואתה מביט בזה וחושב האם אני בכלל צריך להיות מושפע מכל זה? והדילמה היא לא פשוטה כי מצד אחד,אני לא צריך להיות מושפע זה מה שמראים לי,אבל אני אדם חושב ויכול להבין שהערך של אדם לא נקבע בהכרח עפ"י הישגים בלבד(ולא שאין לי כאלה)אלא על פי איזה אדם הוא?האם הוא עוזר לחבר בעת צרה?האם הוא מושיט יד כשצריך?האם הוא נמנע מעשיית רע גם כשכל החבר'ה עושים חוכא ואיטלולא על החנונים למשל? ומצד שני אתה לא תמיד יודע איפה אתה עומד ואתה מסתכל על הדרך שעשית וההתקדמות ואתה לא יודע אם ההתקדמות היא טובה,מספיקה או לא...ומי יודע בעצם?מי יכול להגיד? ובעצם הרבה יותר נוח לי לכתוב ככה בצורה...שירית?ספרותית?לא יודע תקראו לזה איך שאתם רוצים,לכתוב כך יותר נוח לי מאשר לכתוב בצורה מפורטת על הכל ונדמה לי שכתבתי מספיק ועכשיו אני בצורה עקיפה מספר על הכל גם אם זה לא נראה לכם כך, כי הדברים החשובים באמת נמצאים מתחת לפני השטח,מתחת לכל המסכות לכל הזרקורים והפוזה והאגו המשחית הזה שהורס את כולנו, ובעצם אנחנו מסתובבים באיזה מעגל לא לגמרי מבינים מה רוצים מאיתנו? די!שיעזבו אותנו לעזאזל עם הלחץ החברתי שלהם ולמרות שאתה מתנגד אתה הולך אחריהם אתה לא יכול אחרת, אתה הולך כי אתה חושב שזה נכון ואז זה מרגיש לך לא נכון ואתה לא יודע אם להתנתק או להמשיך. כי כל דבר יכול להיות מוטעה ונראה לי שאני יכול לכתוב פה שעות על גבי שעות ואולי זה ירתיע כמה מכם לקרוא את הכל אבל באמת מרגיש צורך להוציא,לפרוק, ובטח זה נראה ממש שמי שמולכם הוא במצב של על הפנים,אבל ממש לא, בעקרון הכל מרגיש בסדר מי שסביבי לא מרגיש באיזה חוסר מצב רוח קיצוני, אני מדבר,צוחק... אבל בפנים יש משהו פצוע ואולי עכשיו המשהו הזה יוצא בצורה חזקה, ומהצורה החזקה הזו מגיעים לכל מיני תובנות מעניינות, כמו שבעצם המון זמן אני מאמין בתפיסה של הכל לטובה, ושלומדים מהכל ולא ככה כי שמעתי ממישהו את המשפט ויאללה נאמץ את זה, הקדשתי מחשבה,הגעתי למסקנות והמסקנה הזו שמכל דבר אתה לומד ומתפתח ואני בעצם מאמין בזה עד היום, אבל התחושה אתם יודעים לא תמיד בהתאמה עם התיאוריה, ואתה כבר לא באמת יודע ממה התחושה?ולמה? זה מתחיל ממשהו מאיזו שבירת אגו מאיזה משהו שהאמנת ופתאום כאילו התפוצץ והפסקת להאמין שהוא כך, ומגיע לזה שאתה לא באמת מבין מה פשר התחושות הללו, והתחושות רעות תשאלו? לא בהכרח,לעיתים סתם בלבול מוזר, חוסר הבנה שקצת מפריע חוסר הבנה מוחלט לגבי מה קורה ומה צריך להיות, ואני מרגיש שכאילו משהו בכתיבה מפריז כאילו מי שהיה קורא את זה היה חושב שמי שכותב מרגיש חרא לגמרי, ואני ממש לא חושב שזה כך, קצת עצב קצת בלבול,אבל גם הרבה גאווה הרבה אהבה עצמית, לא תקראו אותי כותב שאין לי כח ואני שונא את עצמי, לא!יש לי הרבה אמונה ואת האופטימיות לא תקחו ממני,הכל אתם יכולים לקחת ואולי כבר לקחתם מי יודע? אבל לא את האופטימיות, ואת האמונה שמכל דבר לומדים ומתפתחים ואת הגאווה על הדרך שעשיתי ועל האומץ לשתף, ואת האמונה בצדקת הדרך,האמונה בטוב שבי, שבוע שעבר התחיל בהתכתבות עם בחורה שכתבה שהכל אצלה על הפנים והיא חושבת לעיתים על התאבדות, עודדתי אותה והיה חשוב לי שהכל איתה יהיה בסדר התכתבנו במייל עד שמיום שישי היא לא כותבת...מקווה מאוד שלא עשתה לעצמה משהו,האמת?דואג לה, פתאום שהתכתבתי איתה ואז גם הייתי במצ ב יותר בסדר...האם היא הדביקה אותי?לא יודע.בכל אופן הרגשתי המון חמלה ורצון לעזור אבל מעבר לזה סוג של סגירת מעגל, כשעוזרים למישהו בעיקר מבחינה נפשית מעבר לתחושה הטובה עוזרים גם לעצמנו, כי אנחנו שומעים שוב את הדברים שאנחנו יודעים בעצם וחבויים להם עמוק בראש(תלוי עד כמה עמוק אצל כל אחד אחרת...)שאנחנו שווים גם אם אחרים לא חושבים כך וגם אם לא עומדים באיזה תו תקן של מטרות וציפיות של החברה ושאפשר להשתנות מהקצה אל הקצה, אנחנו אומרים את זה לאחר וכך אנחנו מחזקים את זה אצלנו, ופתאום עולה לי חיוך על הפנים שאני חושב על זה
כי יש בזה משהו קסום לדעתי, ותמיד חשבתי שהעצב והרוע והאכזריות,עוני,מלחמות והכל נועדו דווקא להוציא מאיתנו את הטוב והחמלה, תראו איזו עזרה שלחו להאיטי אחרי רעידת האדמה שם, כל העזרה והיופי באים לידי ביטוי מול הכאב, אם זה עמותות שעוזרות לעניים,אנשים שתומכים נפשית באחרים, שמעתי שיחה נהדרת אצל יוסי סיאס שבא אח ואחות דיברו וגוללו את סיפור חייהם, יש שם שנאה עזה כי האחות טוענת שהיה שם סיפור של גילוי עריות והאח מכחיש(בהמשך הודה במשהו אבל שהיה בהסכמה), הם לא נפגשו שנים והיה נשמע שיש ביניהם אף שנאה, לקראת סוף השיחה אותו אח(בחור)סיפר בבכי תמרורים על ביתו שחולה במחלה נפשית כלשהי ואין לו כסף לטפל בה, האחות אמרה שלמרות שאינה סולחת לו היא תעזור לביתו כי יש קשר דם, חשבתי לעצמי שאולי מה שיוכל לקרב אותם זה הסיפור הקשה הזה, ובכלל,היה מרגש ויפה לשמוע, מתוך הרע יוצא טוב,אין רע וטוב בכלל בעצם... אז כן אתם מכירים את זה שיש הבנה אבל ההרגשה קצת סותרת? כלומר,אתם יודעים שהכל לטובה וכל זה...אבל ההרגשה קצת... אבל בעצם עכשיו עם ההבנות והכל אני חושב ש...ההרגשה השתפרה ובסך הכל הושפעתי קצת יותר מדי מדברים מסביבי במקום להתרכז בעצמי ובדרכי, ולשנן שוב את המשפט שלא חשוב איפה אתה נמצא בסולם אלא כמה מדרגות עלית. ובכלל קראתי שגם חיוך מאולץ כשעצובים נותן תחושה טובה ותמיד כשניסיתי זה עובד, אז בסוף הבחירה בידינו, בדברים הקטנים ביותר,לחייך גם כשרע לנו,לשים שיר שמח או מערכון במקום שירי דכאון(למרות שלעיתים בהתחלה זה נחמד לא יותר מדי פשוט)לפרוק מהלב כשצריך, ולא להתבייש במי שאנחנו בסופו של דבר כולנו בני אדם וכולנו נגיע לאדמה קיצור יצאתי בתחושה אופטימית מההודעה הזו שכתבתי תמיד ידעתי שאני הפסיכולוג של עצמי והנה פה כתבתי ושיתפתי אתכם,אז...נראה לי שאשלח למרות שזה קצת מוזר... ועכשיו שלל פרצופים מצחיקים-
|בנד
אז ככה, בעקרון אני כבר תקופה ארוכה מאוד,אולי שנתיים כבר לא ממש מתייעץ לגבי דברים, אני יותר מייעץ ותומך ובכלל חשבתי שהכל אחלה ואני שולט בעניינים מה שנקרא ויכול להסתדר עם עצמי. האמת שהכתיבה הזאתי באה לא בטוח מתוך צורך בתשובה קונקרטית,כרגע לפחות לא נראה לי שיש לי שאלה קונקרטית, כנראה שבעיקר לפרוק ועל הדרך אולי גם לשאול שאלה או מספר שאלות... אז ככה,הייתי ילד מאוד לא מקובל בתקופת היסודי במיוחד היה לי קושי מאוד גדול חברתית, עם השנים התקדמתי המון ואני מאוד גאה על עצמי בכך, אבל אין ספק שהעבר חוזר אולי אחת הבעיות היא שהעבר חוזר ואז כשיש קושי או משהו שמבאס הרבה פעמים הכאב הוא תמיד גם על העבר וגם על הדבר שקורה עכשיו וזה בהחלט קשה ומכביד... אני בן 24 אני חושב שעשיתי בשנים האחרונות התקדמות לא מבוטלת בכלל, לעיתים אני מרגיש שלא לא כזה מספיק, הבעיה אולי היא ההסתכלות על החברה,ההשוואה הבלתי פוסקת הזו, תמיד אני מרגיש שכמה שאני מתקדם אני לא מגיע למה שאלה שסביבי נמצאים, האמת שאולי תגידו לי שאין לי צורך להתעסק בזה וכו', לפעמים שאתה מרגיש שאתה נלחם בשיניים בשביל להגיע למשהו אז כבר אין לך אויר ואין לך כבר כח להמשיך, ואתה נלחם נגד עצמך ונגד הבטחון או חוסר הבטחון של עצמך, ואתה יודע שאם לא היית נלחם היית יותר תקוע ואתה גם גאה בעצמך שנלחמת, אבל אין לך כבר כל כך כח או רצון להמשיך, אתה רוצה לנוח אולי לפרוש מהעולם הזה אולי לחיות כמו איזה נזיר בודהיסטי ולשכוח את כל המטרות האלה ואת זה ש"צריך" להגיע וצריך לעשות ולהספיק כי מכרו לנו שהחיים קצרים למרות שרואים המון המון אנשים שמספיקים המון בחיים ואפילו מגיעים למצבים של שעמום ואי ידיעה מה לעשות עם עצמם בגיל מבוגר... ומוכרים לנו עוד כל מיני שטויות במדיה ודמויות מושלמות שעושות לנו שטיפת מוח, ואתה מביט בזה וחושב האם אני בכלל צריך להיות מושפע מכל זה? והדילמה היא לא פשוטה כי מצד אחד,אני לא צריך להיות מושפע זה מה שמראים לי,אבל אני אדם חושב ויכול להבין שהערך של אדם לא נקבע בהכרח עפ"י הישגים בלבד(ולא שאין לי כאלה)אלא על פי איזה אדם הוא?האם הוא עוזר לחבר בעת צרה?האם הוא מושיט יד כשצריך?האם הוא נמנע מעשיית רע גם כשכל החבר'ה עושים חוכא ואיטלולא על החנונים למשל? ומצד שני אתה לא תמיד יודע איפה אתה עומד ואתה מסתכל על הדרך שעשית וההתקדמות ואתה לא יודע אם ההתקדמות היא טובה,מספיקה או לא...ומי יודע בעצם?מי יכול להגיד? ובעצם הרבה יותר נוח לי לכתוב ככה בצורה...שירית?ספרותית?לא יודע תקראו לזה איך שאתם רוצים,לכתוב כך יותר נוח לי מאשר לכתוב בצורה מפורטת על הכל ונדמה לי שכתבתי מספיק ועכשיו אני בצורה עקיפה מספר על הכל גם אם זה לא נראה לכם כך, כי הדברים החשובים באמת נמצאים מתחת לפני השטח,מתחת לכל המסכות לכל הזרקורים והפוזה והאגו המשחית הזה שהורס את כולנו, ובעצם אנחנו מסתובבים באיזה מעגל לא לגמרי מבינים מה רוצים מאיתנו? די!שיעזבו אותנו לעזאזל עם הלחץ החברתי שלהם ולמרות שאתה מתנגד אתה הולך אחריהם אתה לא יכול אחרת, אתה הולך כי אתה חושב שזה נכון ואז זה מרגיש לך לא נכון ואתה לא יודע אם להתנתק או להמשיך. כי כל דבר יכול להיות מוטעה ונראה לי שאני יכול לכתוב פה שעות על גבי שעות ואולי זה ירתיע כמה מכם לקרוא את הכל אבל באמת מרגיש צורך להוציא,לפרוק, ובטח זה נראה ממש שמי שמולכם הוא במצב של על הפנים,אבל ממש לא, בעקרון הכל מרגיש בסדר מי שסביבי לא מרגיש באיזה חוסר מצב רוח קיצוני, אני מדבר,צוחק... אבל בפנים יש משהו פצוע ואולי עכשיו המשהו הזה יוצא בצורה חזקה, ומהצורה החזקה הזו מגיעים לכל מיני תובנות מעניינות, כמו שבעצם המון זמן אני מאמין בתפיסה של הכל לטובה, ושלומדים מהכל ולא ככה כי שמעתי ממישהו את המשפט ויאללה נאמץ את זה, הקדשתי מחשבה,הגעתי למסקנות והמסקנה הזו שמכל דבר אתה לומד ומתפתח ואני בעצם מאמין בזה עד היום, אבל התחושה אתם יודעים לא תמיד בהתאמה עם התיאוריה, ואתה כבר לא באמת יודע ממה התחושה?ולמה? זה מתחיל ממשהו מאיזו שבירת אגו מאיזה משהו שהאמנת ופתאום כאילו התפוצץ והפסקת להאמין שהוא כך, ומגיע לזה שאתה לא באמת מבין מה פשר התחושות הללו, והתחושות רעות תשאלו? לא בהכרח,לעיתים סתם בלבול מוזר, חוסר הבנה שקצת מפריע חוסר הבנה מוחלט לגבי מה קורה ומה צריך להיות, ואני מרגיש שכאילו משהו בכתיבה מפריז כאילו מי שהיה קורא את זה היה חושב שמי שכותב מרגיש חרא לגמרי, ואני ממש לא חושב שזה כך, קצת עצב קצת בלבול,אבל גם הרבה גאווה הרבה אהבה עצמית, לא תקראו אותי כותב שאין לי כח ואני שונא את עצמי, לא!יש לי הרבה אמונה ואת האופטימיות לא תקחו ממני,הכל אתם יכולים לקחת ואולי כבר לקחתם מי יודע? אבל לא את האופטימיות, ואת האמונה שמכל דבר לומדים ומתפתחים ואת הגאווה על הדרך שעשיתי ועל האומץ לשתף, ואת האמונה בצדקת הדרך,האמונה בטוב שבי, שבוע שעבר התחיל בהתכתבות עם בחורה שכתבה שהכל אצלה על הפנים והיא חושבת לעיתים על התאבדות, עודדתי אותה והיה חשוב לי שהכל איתה יהיה בסדר התכתבנו במייל עד שמיום שישי היא לא כותבת...מקווה מאוד שלא עשתה לעצמה משהו,האמת?דואג לה, פתאום שהתכתבתי איתה ואז גם הייתי במצ ב יותר בסדר...האם היא הדביקה אותי?לא יודע.בכל אופן הרגשתי המון חמלה ורצון לעזור אבל מעבר לזה סוג של סגירת מעגל, כשעוזרים למישהו בעיקר מבחינה נפשית מעבר לתחושה הטובה עוזרים גם לעצמנו, כי אנחנו שומעים שוב את הדברים שאנחנו יודעים בעצם וחבויים להם עמוק בראש(תלוי עד כמה עמוק אצל כל אחד אחרת...)שאנחנו שווים גם אם אחרים לא חושבים כך וגם אם לא עומדים באיזה תו תקן של מטרות וציפיות של החברה ושאפשר להשתנות מהקצה אל הקצה, אנחנו אומרים את זה לאחר וכך אנחנו מחזקים את זה אצלנו, ופתאום עולה לי חיוך על הפנים שאני חושב על זה
