../images/Emo93.gif, לא יכולה שלא להגיב!
אוף-אוף-אוף. אני מרגישה כאילו עבר עליי כבשן, אבל חייבת-חייבת-חייבת לכתוב! כשזה נוגע לסדרות מצויירות, אני פשוט לא מצליחה להתאפק
(כך שבבקשה - התעלמו מהניסוח הקלוקל, הנימה המרוגשת-עד-כדי-רטט והתוכן ההזוי) נילס הולגרסון - אני נשבעת לכם, נילס הוא טראומת הילדות הראשונה שאני זוכרת (
) - אמא שלי עוד מספרת לי עד היום איך ישבתי מול מסך הטלוויזיה בסלון והתייפחתי במשך שעות אחרי שהמפקדת אקה נפרדה מנילס בפרק האחרון. אתם זוכרים? פתאום, אקה הפסיקה לדבר, והפכה להיות עוד אווזה רגילה...זה היה כל כך עצוב. מתחשק לי לבכות!
ופוני קטן!!!| OH MY FUCKING GOD!!! לא רק שהייתי מטורפת, מטורפת על הסדרה - גם היו לי (ואני בטוחה שעוד יש לי אותם איפשהו) שניים או שלושה ספרים של "הפוני הקטן" - אוי, אוי, איך אהבתי אותם! יש לי מן סטיל אימג' שכזה בראש - כל הפונים עומדים בשורה ארוכה במיוחד על גבעה ירוקה, משקיפים על הבית שלהם, שעלה בלהבות...האמת היא שעד היום, אני לא בטוחה אם זה באמת לקוח מהסדרה, או שפשוט חלמתי
(ומיותר לציין שהיו לי עשרות בובות פוני...
)) מרקו ("מהל-ל-ל-ל-ב"...
) דווקא לא ריגש אותי במיוחד. אני לא יודעת, היה משהו בקריאת ה - "אמא! אמא!" שלו שנורא עצבן אותי (ואם בקריאות מעצבנות עסקינן - יש לציין שאני חייקנית מעולה של בלה מפינוקיו. "חכה לי, פינוקיו!"
). מה שכן, יש את גרסת "נרקו" ה, אממ, קצת יותר "מעודכנת" - מישהו מכיר? יצא לי לשמוע פעם אחת, וזה פשוט הרג אותי מצחוק. חיפשתי כמה פעמים בקאזה, ללא הרבה הצלחה. אם לפחות היו לי המילים! גרר. כן-כן, שי-רההה (שמתם לב להגיית המלרע המוזרה?
) והי-מן, ואיך אפשר שלא - טאו-טאו ("זהו טאו-טטטאו..." *מזמזמת*), טוב-טוב הגמד (נשבר לי להדגיש) ודין-דין השופט! אני זוכרת - אני וידיד טוב שלי, תומר, ניסינו, עד לפני כמה שנים, להיזכר במנגינת הפתיחה. זה שיגע אותנו - העובדה שלא זכרנו את השיר. כמובן שמאוחר יותר (אחר תשאול מעמיק של הסובבים אותנו אשר התחילו להציע שנשקול, שנינו, אופציה של טיפול) נזכרנו, ומה-רבה הייתה הקלתנו...
שרנו את ה - goddamn שיר כל כך הרבה פעמים, שאני יודעת את המילים בע"פ עד היום
ואת בינבה? זוכרים? עד לפני שנה, בערך, חייתי באשליה שהשם היה "בימבה" ("...זעם הרשע/ מנסה לתפוס את בינבה הקטנה/ אך לעולם/ הוא לא יצליח/ כי בינבה חחחכככמממההה!" - אני ממש יכולה לשמוע את חני נחמיאס! מבעית). הייתי בת ארבע, ובסיוט הראשון שלי (או הראשון שאני זוכרת, בכל אופן) בובי ובינבה עמדו בצידו האחד של חדר המדרגות שבקומה שלי, כשבצידו השני הייתה פצצה (נו, ילדה בת ארבע שהקשיבה ליותר מדי הרצאות בנושא חפץ חשוד בביה"ס). בינבה התקרבה לה אל "החפץ החשוד", ו, אממ...אני חושבת שבנקודה הזו התעוררתי. יה-בה. הייתה עוד איזו סדרה שנורא אהבתי - אין לי מושג איך קראו לה. משהו עם המון חיות - ארנבות, בעיקר, ארנבות שרוב הזמן עלו או ירדו מרכבת כלשהי. יער-משהו, אולי? *מגרדת ראש*
אוקיי, אוקיי. הכול בסדר, הכול בסדר! שינה טובה וארוכה and I'm my old -self again! (...אני בהחלט מקווה
)
אוף-אוף-אוף. אני מרגישה כאילו עבר עליי כבשן, אבל חייבת-חייבת-חייבת לכתוב! כשזה נוגע לסדרות מצויירות, אני פשוט לא מצליחה להתאפק
