היי
אני מתלבטת בתקופה האחרונה אם לכתב פה, ועכשיו אזרתי אומץ.
אני לא יודעת אם יש לי חרדה חברתית, אבל חלק מהדברים שהוזכרו כאן בפורום ובמקומות אחרים שקראתי בהם, על תחושות ודרכי התמודדות, כן דיברו אלי.
באופן אישי, היחס שלי לחברה ולאנשים עבר הרבה גלגולים. אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת התעורר קושי, הייתה בתיכון. חתכתי קשר שלא עשה לי טוב עם חברה מהחטיבה, וגיליתי שנשארתי לבד, ובאשמתי: תמיד הייתי טיפוס שאוהב להיות לבד ושקט, לא הייתי יוזמת קשרים ומתקשרת בחופשים, ואני חוששת שעד היום אני לא מבינה איך נעשים חברים של אנשים. בכל מקרה, עברתי את התיכון בתחושות די קשות: הרגשתי בודדה, הדימוי העצמי שלי היה בשפל, הביקורת העצמית שלי עבדה שעות נוספות והייתי מדוכאת. אחרי זה יצאתי לשנת שירות והמשכתי עם הגרעין שלי לנח"ל. שנת השירות הכריחה אותי להתייצב ולהתחיל לחיות (ולהתמודד עם אנשים), ובצבא עברתי תהליך שלפי הסביבה ולפי מה שאני עצמי מרגישה, היה מאד גדול, ואין ספק שיצאתי משם במצב הרבה יותר טוב, כשהרבה בעיות פשוט נפתרו מעצמן, ברגע שהגישה שלי השתנתה.
מצד שני (ולכן הגעתי לכאן הלילה), לאורך השירות וגם בתקופה האחרונה (מאז שהשתחררתי ועזבתי את הגרעין), תמיד היו המחשבות האלו: שבעצם אף-אחד לא אוהב אותי, שמשהו לא תקין במח שלי, ולכן יש לי בעיות בתקשורת, וזה כניראה מצב ללא מוצא - אני לא מסוגלת ליצור אינטימיות, אני מהווה נוכחות מעיקה עבור רוב האנשים, מערכות היחסים שלי אף-פעם לא תהינה הדדיות ומאוזנות, ויש סיבה מוצדקת לכך שאני מרגישה לא רצויה. לפעמים אני מרגישה שאני חיה בבועה שאני לא מסוגלת לצאת ממנה, ובגלל זה אני לא מצליחה לראות מספיק מי נמצא מולי ומה הוא מרגיש. אני מרגישה פגומה.
בזמן האחרון, אני מרגישה ברוב המסגרות שאני נמצאת בהן (אני כמו ילדה שהולכת לחוג אחר כל יום. ולומדת לפסיכומטרי) שזה פשוט מתיש לתקשר עם אנשים, או סתם להיות עם יותר מדי מהם באותו חדר ולחשוב איך הם ודאי מסתכלים עלי ושופטים אותי, ומאד כואב לי על כל קצר בתקשורת שיש לי עם מישהו, כי אני בטוחה שזה בגללי.
אני משתדלת לחשוב מחשבות חיוביות על עצמי ועל החיים, אני גם חושבת שיש לי הרבה סיבות להיות מרוצה ואני נמצאת בשלב בחיים ששווה לנצל להתנסויות וכיף, אבל לפעמים העניין הזה עולה, והוא נראה לי כל-כך גדול ובלתי-פתיר, שזה שובר אותי.
אני מקוה שזה לא היה ארוך מדי ומתנצלת מראש אם זה לא מתאים לפורום בכלל. בכל מקרה, אם למישהו יש רעיון למי אני יכולה לפנות בנושא (הייתי בעבר אצל פסיכולוגית, אבל זה לא היה אפקטיבי כמו שנת השירות והצבא, ואין לי מושג מה יכול להחליף את זה), ואיך לטפל בזה בלי להשאב (אחד הדברים שמפחידים אותי זה שההתעסקות הזאת תגרום לי עוד יותר להסתגר בתוך עצמי ולחשוש מאינטרקציה. לפעמים נראה לי שהפתרון הכי טוב זה להתנהג כאילו הכל בסדר ולהכריח את עצמי לעשות כל מה שאני רוצה גם כשאני פוחדת – כמו שאומרים: "Fake it until you make it". נראה לי), אשמח לשמוע.
תודה על הסבלנות ולילה טוב.
אני מתלבטת בתקופה האחרונה אם לכתב פה, ועכשיו אזרתי אומץ.
אני לא יודעת אם יש לי חרדה חברתית, אבל חלק מהדברים שהוזכרו כאן בפורום ובמקומות אחרים שקראתי בהם, על תחושות ודרכי התמודדות, כן דיברו אלי.
באופן אישי, היחס שלי לחברה ולאנשים עבר הרבה גלגולים. אני חושבת שהפעם הראשונה שבאמת התעורר קושי, הייתה בתיכון. חתכתי קשר שלא עשה לי טוב עם חברה מהחטיבה, וגיליתי שנשארתי לבד, ובאשמתי: תמיד הייתי טיפוס שאוהב להיות לבד ושקט, לא הייתי יוזמת קשרים ומתקשרת בחופשים, ואני חוששת שעד היום אני לא מבינה איך נעשים חברים של אנשים. בכל מקרה, עברתי את התיכון בתחושות די קשות: הרגשתי בודדה, הדימוי העצמי שלי היה בשפל, הביקורת העצמית שלי עבדה שעות נוספות והייתי מדוכאת. אחרי זה יצאתי לשנת שירות והמשכתי עם הגרעין שלי לנח"ל. שנת השירות הכריחה אותי להתייצב ולהתחיל לחיות (ולהתמודד עם אנשים), ובצבא עברתי תהליך שלפי הסביבה ולפי מה שאני עצמי מרגישה, היה מאד גדול, ואין ספק שיצאתי משם במצב הרבה יותר טוב, כשהרבה בעיות פשוט נפתרו מעצמן, ברגע שהגישה שלי השתנתה.
מצד שני (ולכן הגעתי לכאן הלילה), לאורך השירות וגם בתקופה האחרונה (מאז שהשתחררתי ועזבתי את הגרעין), תמיד היו המחשבות האלו: שבעצם אף-אחד לא אוהב אותי, שמשהו לא תקין במח שלי, ולכן יש לי בעיות בתקשורת, וזה כניראה מצב ללא מוצא - אני לא מסוגלת ליצור אינטימיות, אני מהווה נוכחות מעיקה עבור רוב האנשים, מערכות היחסים שלי אף-פעם לא תהינה הדדיות ומאוזנות, ויש סיבה מוצדקת לכך שאני מרגישה לא רצויה. לפעמים אני מרגישה שאני חיה בבועה שאני לא מסוגלת לצאת ממנה, ובגלל זה אני לא מצליחה לראות מספיק מי נמצא מולי ומה הוא מרגיש. אני מרגישה פגומה.
בזמן האחרון, אני מרגישה ברוב המסגרות שאני נמצאת בהן (אני כמו ילדה שהולכת לחוג אחר כל יום. ולומדת לפסיכומטרי) שזה פשוט מתיש לתקשר עם אנשים, או סתם להיות עם יותר מדי מהם באותו חדר ולחשוב איך הם ודאי מסתכלים עלי ושופטים אותי, ומאד כואב לי על כל קצר בתקשורת שיש לי עם מישהו, כי אני בטוחה שזה בגללי.
אני משתדלת לחשוב מחשבות חיוביות על עצמי ועל החיים, אני גם חושבת שיש לי הרבה סיבות להיות מרוצה ואני נמצאת בשלב בחיים ששווה לנצל להתנסויות וכיף, אבל לפעמים העניין הזה עולה, והוא נראה לי כל-כך גדול ובלתי-פתיר, שזה שובר אותי.
אני מקוה שזה לא היה ארוך מדי ומתנצלת מראש אם זה לא מתאים לפורום בכלל. בכל מקרה, אם למישהו יש רעיון למי אני יכולה לפנות בנושא (הייתי בעבר אצל פסיכולוגית, אבל זה לא היה אפקטיבי כמו שנת השירות והצבא, ואין לי מושג מה יכול להחליף את זה), ואיך לטפל בזה בלי להשאב (אחד הדברים שמפחידים אותי זה שההתעסקות הזאת תגרום לי עוד יותר להסתגר בתוך עצמי ולחשוש מאינטרקציה. לפעמים נראה לי שהפתרון הכי טוב זה להתנהג כאילו הכל בסדר ולהכריח את עצמי לעשות כל מה שאני רוצה גם כשאני פוחדת – כמו שאומרים: "Fake it until you make it". נראה לי), אשמח לשמוע.
תודה על הסבלנות ולילה טוב.
חוץ מהקטע של הגרעין 
