דוראל היחידה1
New member
היי
דעו לכן, שעוד מימיי באשפוז בבי"ח, 3 שבועות ויומיים מהיום אבל מי סופר, עוד בימים כשנותרה תקוונות קטנה שאולי היא תשרוד, העוברית שלי, אני מסתכלת כאן. אחת הנפלאות שהיתה כאן המליצה לי בחום על הפורום הזה לתמיכה ועידוד. עדיין מציצה אחת לכמה ימים. אבל עוד לא מצאתי את האומץ להכנס ולכתוב את הסיפור שלי. על הריון שהגיע אחרי ימבה זמן. שנתיים של נסיונות. והסתיים באיבו. אחרי 19 שבועות. סיפור של דימומים מתחילת ההריון, ועל אף הדימומים הקשים העוברית שרדה.ממש פייטרית קטנה היתה השורדת הלוחמת שלי. ובסוף, בגלל שטות של ירידת מים שבכלל לא הרגשתי, נאלצנו לסיים ההריון. מחשד לזיהום שלי. שבועיים של כן לא כן לא, בסוף הוחלט בשל מיעוט מוחלט של מי שפיר, עם תינוקת חיה ובועטת ונושמת, לקבל החלטה לסיים את חייה. אלוהיי כמה שזה היה קשה. כמה שזה היה ק - ש - ה. כמה שעדיין קשה לי. ביומיום אני משתדלת להיות גיבורה.להמשיך בחיים. אבל זה תופס אותי בכל מיני סיטואציות. ואז מתרסקת לי. לפעמים בשקט. לפעמים בקול גדול. למשל פתאום כשמרגישה שדולפות לי טיפות של חלב ומרטיבות לי החזיה. ואין למי לתת. למשל כשאתמול הייתי בשומרי משקל, כי העלתי במשקל בהריון הזה מרוב שהקאתי וסבלתי מבחילות אכלתי רק לחם בפיתה באורז...והיתה מישהי שבדיוק חזרה אחרי לידה, וקיבלה תפריט במיוחד לנשים מניקות, והמדריכה אמרה לה: היי, אל תדאגי! נשים מניקות יורדות צ'יקצ'ק!! למשל כשהמדריכה שאלה אותי אם אפשר לאחל מזל טוב? ושחזרתי לתלם? אז אמרתי שכן ילדתי, אבל לא זה לא הסתיים בידיים מלאות..למשל כשל החברות הכי טובות שלי, 3 במספר, כולנו נכנסנו להריון, אני הייתי הראשונה, ואפילו פתחנו קבוצה בווצאפ וקראנו לה מועדון הבנות העתידיות כי לכולן יש בנות בבטן, וכולן עדיין שם, עם הבנות שלהן בבטן, וכן נשבעת ששמחה מכל הלב בשבילן אבל כל כך קשה לי שהעוברית שלי, הבת שכל כך חיכינו לה כבר איננה.. למשל כשבעלי לאחרונה ממש נשבר. ואנחנו עוברים שבר מאד גדול בחיי הנישואים. הוא נרגז וקשה וקצר רוח מכל דבר. וכבר מרגישה שנגמרה לו חבילת הסבלנות אליי. אפשר להבין אותו, אחרי שסבל אותי כל כך הרבה חודשים בהריון כל כך יקר וקשה עם אשפוזים ופחדים ומה לא...למשל כשהבוקר קיבלתי מחזור.. מצד אחד אני קצת שמחה, כי היתה התלבטות האם להתחיל מייד לנסות להרות שוב, כי חלון ההזדמנויות הוא גדול כרגע, אחרי לידה וזה..וזה הדבר שהכי רוצה בעולם! מי כמוכן תבינו אותי...וכל הרופאים המליצו לחכות לפחות מחזור אחד שהגוף ייתחזק ויחזור לעצמו... ורופאים אחרים וגם פה בפורומים אין דיעה אחידה.. והרבה אמרו שהן לא חיכו למחזור ופשוט התחילו לנסות ומייד נקלטו..אז זה אולי דווקא טוב, אפילו שהייתי צריכה ללכת למקווה היום סופסוף אחרי שחודשים לא נגענו זה בזו..חחח..
אבל הכי הכי זה תפס אותי עכשיו. כשקיבלתי את דו"ח הנתיחה הפתולוגית. של העוברית ממין נקבה שלי. ליבי שותת דם. הדמעות חונקות אותי ממש. קשה לי לנשום. וגם לא מבינה כלום ממה שכתוב. הכל בג'יבריש בשבילי. לא יודעת למה, אבל מצרפת אותו. אולי מישהי תוכל לתרגם לי מנסיונה. אולי לא. לא יודעת. יודעת שאני פשוט מרוסקת כאן.זהו. שולחת.
אז זהו, שעוד לא מצאתי את האומץ
דעו לכן, שעוד מימיי באשפוז בבי"ח, 3 שבועות ויומיים מהיום אבל מי סופר, עוד בימים כשנותרה תקוונות קטנה שאולי היא תשרוד, העוברית שלי, אני מסתכלת כאן. אחת הנפלאות שהיתה כאן המליצה לי בחום על הפורום הזה לתמיכה ועידוד. עדיין מציצה אחת לכמה ימים. אבל עוד לא מצאתי את האומץ להכנס ולכתוב את הסיפור שלי. על הריון שהגיע אחרי ימבה זמן. שנתיים של נסיונות. והסתיים באיבו. אחרי 19 שבועות. סיפור של דימומים מתחילת ההריון, ועל אף הדימומים הקשים העוברית שרדה.ממש פייטרית קטנה היתה השורדת הלוחמת שלי. ובסוף, בגלל שטות של ירידת מים שבכלל לא הרגשתי, נאלצנו לסיים ההריון. מחשד לזיהום שלי. שבועיים של כן לא כן לא, בסוף הוחלט בשל מיעוט מוחלט של מי שפיר, עם תינוקת חיה ובועטת ונושמת, לקבל החלטה לסיים את חייה. אלוהיי כמה שזה היה קשה. כמה שזה היה ק - ש - ה. כמה שעדיין קשה לי. ביומיום אני משתדלת להיות גיבורה.להמשיך בחיים. אבל זה תופס אותי בכל מיני סיטואציות. ואז מתרסקת לי. לפעמים בשקט. לפעמים בקול גדול. למשל פתאום כשמרגישה שדולפות לי טיפות של חלב ומרטיבות לי החזיה. ואין למי לתת. למשל כשאתמול הייתי בשומרי משקל, כי העלתי במשקל בהריון הזה מרוב שהקאתי וסבלתי מבחילות אכלתי רק לחם בפיתה באורז...והיתה מישהי שבדיוק חזרה אחרי לידה, וקיבלה תפריט במיוחד לנשים מניקות, והמדריכה אמרה לה: היי, אל תדאגי! נשים מניקות יורדות צ'יקצ'ק!! למשל כשהמדריכה שאלה אותי אם אפשר לאחל מזל טוב? ושחזרתי לתלם? אז אמרתי שכן ילדתי, אבל לא זה לא הסתיים בידיים מלאות..למשל כשל החברות הכי טובות שלי, 3 במספר, כולנו נכנסנו להריון, אני הייתי הראשונה, ואפילו פתחנו קבוצה בווצאפ וקראנו לה מועדון הבנות העתידיות כי לכולן יש בנות בבטן, וכולן עדיין שם, עם הבנות שלהן בבטן, וכן נשבעת ששמחה מכל הלב בשבילן אבל כל כך קשה לי שהעוברית שלי, הבת שכל כך חיכינו לה כבר איננה.. למשל כשבעלי לאחרונה ממש נשבר. ואנחנו עוברים שבר מאד גדול בחיי הנישואים. הוא נרגז וקשה וקצר רוח מכל דבר. וכבר מרגישה שנגמרה לו חבילת הסבלנות אליי. אפשר להבין אותו, אחרי שסבל אותי כל כך הרבה חודשים בהריון כל כך יקר וקשה עם אשפוזים ופחדים ומה לא...למשל כשהבוקר קיבלתי מחזור.. מצד אחד אני קצת שמחה, כי היתה התלבטות האם להתחיל מייד לנסות להרות שוב, כי חלון ההזדמנויות הוא גדול כרגע, אחרי לידה וזה..וזה הדבר שהכי רוצה בעולם! מי כמוכן תבינו אותי...וכל הרופאים המליצו לחכות לפחות מחזור אחד שהגוף ייתחזק ויחזור לעצמו... ורופאים אחרים וגם פה בפורומים אין דיעה אחידה.. והרבה אמרו שהן לא חיכו למחזור ופשוט התחילו לנסות ומייד נקלטו..אז זה אולי דווקא טוב, אפילו שהייתי צריכה ללכת למקווה היום סופסוף אחרי שחודשים לא נגענו זה בזו..חחח..
אבל הכי הכי זה תפס אותי עכשיו. כשקיבלתי את דו"ח הנתיחה הפתולוגית. של העוברית ממין נקבה שלי. ליבי שותת דם. הדמעות חונקות אותי ממש. קשה לי לנשום. וגם לא מבינה כלום ממה שכתוב. הכל בג'יבריש בשבילי. לא יודעת למה, אבל מצרפת אותו. אולי מישהי תוכל לתרגם לי מנסיונה. אולי לא. לא יודעת. יודעת שאני פשוט מרוסקת כאן.זהו. שולחת.
אז זהו, שעוד לא מצאתי את האומץ
