היי, שלום
טוב, אז אחרי שפתחתי אימייל חדש ונקי ופתחתי לראשונה בחיי כרטיס פייסבוק, אז הגיע הזמן לומר שמי "חי שארף" (טוב.. כמובן ש..) אברך חרדי מן המנין. נשוי פלוס.
על הפורום הזה שמעתי רבות והצצתי רבות. אבל בחיים לא העלתי על דעתי שאצטרף אי פעם לפורום כזה. מה?! אני "אנוס"?! אני לא אנוס! לא ולא. אדרבה מתוקף מעמדי בחברה שאני חי הגיעו אלי אנוסים שאעזור להם, הם ראו בי אחד שהצליח כן לחיות בתוך הבועה ולתפקד עם שמחת חיים, אחד שמצליח לרבע את המשולש. תמיד הטפתי (ועדיין מטיף..) שכל הבריחה הזאת למחוזות של אנוס הוא תלות וצורך לכסות על חוסר הצלחה בחיים בשלום בית בפרנסה במעמד, וברגע שזה מסתדר הכל חוזר למקום והתשוקה לפרוץ גדרות וחומות נרגעת.
יום רודף יום שנה רודפת שנה , אחרי שעברתי כ"כ הרבה משברים נפשיים ואני כאילו מבחוץ האדם המאושר עלי אדמות, אני מפחד להסתכל במראה. אני רואה "שקר" אחד גדול. אני מתחיל להבין שאני בעצמי "אנוס" שאני בעצם לא מאמין בשום דבר?!לאאאא! אני לא רוצה להיות אנוס. אני שונא את האנוסים, אני שונא את הפורום הזה!
אבל כמו הבזקים של נפגע פוסט טראומה מתחילות להבזיק בראשי כמות של אידאולוגיות על החיים על התרבות של החרדים שבניתי לעצמי במשך השנים, כל שנה יש אידאולוגיה חדשה. ואז אני מתחיל להבין שהכל זה חומות הגנה, חומות של בטון שבניתי סביבי. ואני בפנים כלי ריק אין בו מים נחשים ועקרבים יש בו.
אוי, החילול שבת הראשון שלי,אוי טאטע! זה לא היה חילול שבת בהיסח הדעת כמו להדליק אור, לא. זה רצון לרדת הכי נמוך שיכולים, נמוך נמוך. רציתי לעשות הכל בבת אחת. הלכתי מרחק של כמה קילומטרים ואז עליתי על מונית לסיבוב כמה רחובות וחזור ותוך כדי להדליק בחדווה את המלברו כל שכאטה היה שאכטה . אוח איזה תענוג. הזמירות שבת אחרי זה, "א-ל מסתתר בשפריר חביון" בסעודת רעווא דרעווין היו כבר בכלל מעולם האצילות.
אבל שוב חזרתי. כן, אחרי שבוע נתמלאתי בהרהורי תשובה וחרטה , לא, ממש לא לבורא עולם שכבר ניתקתי איתו קשר מזמן. נתמלאתי בהרהורי תשובה על למה אני מקלקל לי את החיים היפים שהתגלגלתי לתוכם. אין לי רצון ואין לי את היכולת ואני חושב שאין לאף אחד את האשראי הנפשי להיות אנוס. למה עשיתי את זה?! יש לי אישה,יש לי ילדים,יש לי משפחה תומכת ומחבקת,יש לי מעמד, בעצם יש לי הכל. אז למה??!! למה להרוס? מה אני פירומן? האם אני נהנה מהרס? אחרי שנים של יובש דמעות ניקוו בעיני .
כף הקלע, הרב'ה בחיידר הסביר שכף הקלע זה נשמות טועות שנעות מסוחררות הלוך ושוב בחינת רצוא ושב סביב כדור הארץ ומחפשות מנוחה ללא תקנה. בדיוק זה מה שאני מרגיש. לא פה ולא שם, יש לי הכל אבל אין לי כלום, איני יודע ואין לי מושג האם בפורום הזה אמצא מזור לנפשי הפצועה , אבל לפחות אוכל להגיד שניסיתי.
טוב, אז אחרי שפתחתי אימייל חדש ונקי ופתחתי לראשונה בחיי כרטיס פייסבוק, אז הגיע הזמן לומר שמי "חי שארף" (טוב.. כמובן ש..) אברך חרדי מן המנין. נשוי פלוס.
על הפורום הזה שמעתי רבות והצצתי רבות. אבל בחיים לא העלתי על דעתי שאצטרף אי פעם לפורום כזה. מה?! אני "אנוס"?! אני לא אנוס! לא ולא. אדרבה מתוקף מעמדי בחברה שאני חי הגיעו אלי אנוסים שאעזור להם, הם ראו בי אחד שהצליח כן לחיות בתוך הבועה ולתפקד עם שמחת חיים, אחד שמצליח לרבע את המשולש. תמיד הטפתי (ועדיין מטיף..) שכל הבריחה הזאת למחוזות של אנוס הוא תלות וצורך לכסות על חוסר הצלחה בחיים בשלום בית בפרנסה במעמד, וברגע שזה מסתדר הכל חוזר למקום והתשוקה לפרוץ גדרות וחומות נרגעת.
יום רודף יום שנה רודפת שנה , אחרי שעברתי כ"כ הרבה משברים נפשיים ואני כאילו מבחוץ האדם המאושר עלי אדמות, אני מפחד להסתכל במראה. אני רואה "שקר" אחד גדול. אני מתחיל להבין שאני בעצמי "אנוס" שאני בעצם לא מאמין בשום דבר?!לאאאא! אני לא רוצה להיות אנוס. אני שונא את האנוסים, אני שונא את הפורום הזה!
אבל כמו הבזקים של נפגע פוסט טראומה מתחילות להבזיק בראשי כמות של אידאולוגיות על החיים על התרבות של החרדים שבניתי לעצמי במשך השנים, כל שנה יש אידאולוגיה חדשה. ואז אני מתחיל להבין שהכל זה חומות הגנה, חומות של בטון שבניתי סביבי. ואני בפנים כלי ריק אין בו מים נחשים ועקרבים יש בו.
אוי, החילול שבת הראשון שלי,אוי טאטע! זה לא היה חילול שבת בהיסח הדעת כמו להדליק אור, לא. זה רצון לרדת הכי נמוך שיכולים, נמוך נמוך. רציתי לעשות הכל בבת אחת. הלכתי מרחק של כמה קילומטרים ואז עליתי על מונית לסיבוב כמה רחובות וחזור ותוך כדי להדליק בחדווה את המלברו כל שכאטה היה שאכטה . אוח איזה תענוג. הזמירות שבת אחרי זה, "א-ל מסתתר בשפריר חביון" בסעודת רעווא דרעווין היו כבר בכלל מעולם האצילות.
אבל שוב חזרתי. כן, אחרי שבוע נתמלאתי בהרהורי תשובה וחרטה , לא, ממש לא לבורא עולם שכבר ניתקתי איתו קשר מזמן. נתמלאתי בהרהורי תשובה על למה אני מקלקל לי את החיים היפים שהתגלגלתי לתוכם. אין לי רצון ואין לי את היכולת ואני חושב שאין לאף אחד את האשראי הנפשי להיות אנוס. למה עשיתי את זה?! יש לי אישה,יש לי ילדים,יש לי משפחה תומכת ומחבקת,יש לי מעמד, בעצם יש לי הכל. אז למה??!! למה להרוס? מה אני פירומן? האם אני נהנה מהרס? אחרי שנים של יובש דמעות ניקוו בעיני .
כף הקלע, הרב'ה בחיידר הסביר שכף הקלע זה נשמות טועות שנעות מסוחררות הלוך ושוב בחינת רצוא ושב סביב כדור הארץ ומחפשות מנוחה ללא תקנה. בדיוק זה מה שאני מרגיש. לא פה ולא שם, יש לי הכל אבל אין לי כלום, איני יודע ואין לי מושג האם בפורום הזה אמצא מזור לנפשי הפצועה , אבל לפחות אוכל להגיד שניסיתי.
