היי- שלום לכולם....
רציתי לשתף אתכם..... הימים שעוברים עלינו הם איומים לכולנו,אין יום שלא בוכים וזה מחזיר אותי קצת אחורה לצבא... לפני שנתיים השתחררתי הייתי מדריכת ספורט בגבעתי בבסיס טירונות... אז המצב היה די שקט במדינה אבל חטיבת גבעתי היתה בלחימה ממושכת בעזה... בתקופה ההיא הרגשתי שאני הכי תמימה שהכול עוד לפניי...כל כך אהבתי את השירות שלי ובמיוחד את החיילים... הייתי מצטרפת אליהם למסעות, מהמסע הראשון לטקס השבעה ועד לכומתה....הייתי מבקרת אותם בשעה ת"ש שלהם, באימונים,בחדר אוכל,וכמובן במסלול מכשולים....ואני כמובן אז חשבתי שהמכשול הכי גדול שלהם זה לעבור את הקיר,או את החבל,שאני ידעתי טוב לעבור... הלוואי וזה היה כך.... הכי הייתי מתרגשת ביום הורים ..שהחיילים היו רצים להורים עם אפוד ונשק וקסדה הכי גאים ,הכי מרוצים,הכי עייפים וההורים היו מאושרים... אבל זאת היתה רק ההתחלה מה ידעתי אז מה הם ידעו.... הם סיימו אימון מתקדם-ויצאו לעזה איך בכיתי... אתם יודעים בצבא יוצרים את הקשרים הכי חזקים.... בכל החצי השנה האחרונה שנשאר לי לשירות הייתי ב-14 לוויות...אנחנו הבנות של הבסיס היינו צריכות להניח זרים..לראות את הכול מקרוב...והם היו החברים שלי... זאת היתה התקופה הכי קשה בחיי...והאמת משפחתי לא ממש הבינה אותי...זה געגועים,חלומות,בכי,סיוטים....השתנתי... ומה שהכי כואב לי שיש עוד אלפים כמוני שאנחנו כל כך צעירים.. וכבר הספקנו לחוות חוויות כאלה... ויש לי משאלה אחת שב"ה שיהיו לי ילדים-הם לא יהיו בלוויות של חיילים.. ואתם ההורים אתם מדהימים,אני מקווה שתעברו את הימים האלה,,זה עוד מעט נגמר תיהיו חזקים.. שאלוהים ישמור על הילדים שלכם אמן..
רציתי לשתף אתכם..... הימים שעוברים עלינו הם איומים לכולנו,אין יום שלא בוכים וזה מחזיר אותי קצת אחורה לצבא... לפני שנתיים השתחררתי הייתי מדריכת ספורט בגבעתי בבסיס טירונות... אז המצב היה די שקט במדינה אבל חטיבת גבעתי היתה בלחימה ממושכת בעזה... בתקופה ההיא הרגשתי שאני הכי תמימה שהכול עוד לפניי...כל כך אהבתי את השירות שלי ובמיוחד את החיילים... הייתי מצטרפת אליהם למסעות, מהמסע הראשון לטקס השבעה ועד לכומתה....הייתי מבקרת אותם בשעה ת"ש שלהם, באימונים,בחדר אוכל,וכמובן במסלול מכשולים....ואני כמובן אז חשבתי שהמכשול הכי גדול שלהם זה לעבור את הקיר,או את החבל,שאני ידעתי טוב לעבור... הלוואי וזה היה כך.... הכי הייתי מתרגשת ביום הורים ..שהחיילים היו רצים להורים עם אפוד ונשק וקסדה הכי גאים ,הכי מרוצים,הכי עייפים וההורים היו מאושרים... אבל זאת היתה רק ההתחלה מה ידעתי אז מה הם ידעו.... הם סיימו אימון מתקדם-ויצאו לעזה איך בכיתי... אתם יודעים בצבא יוצרים את הקשרים הכי חזקים.... בכל החצי השנה האחרונה שנשאר לי לשירות הייתי ב-14 לוויות...אנחנו הבנות של הבסיס היינו צריכות להניח זרים..לראות את הכול מקרוב...והם היו החברים שלי... זאת היתה התקופה הכי קשה בחיי...והאמת משפחתי לא ממש הבינה אותי...זה געגועים,חלומות,בכי,סיוטים....השתנתי... ומה שהכי כואב לי שיש עוד אלפים כמוני שאנחנו כל כך צעירים.. וכבר הספקנו לחוות חוויות כאלה... ויש לי משאלה אחת שב"ה שיהיו לי ילדים-הם לא יהיו בלוויות של חיילים.. ואתם ההורים אתם מדהימים,אני מקווה שתעברו את הימים האלה,,זה עוד מעט נגמר תיהיו חזקים.. שאלוהים ישמור על הילדים שלכם אמן..
