היי, שוב....
כתבתי לכם על זה שאימא שלי נפטרה... עוד שבועיים שנתיים... כתבתי גם שנקשרתי למישהי מאוד מיוחדת, במהלך הזמן התחברתי אליה מאוד, היא כמו החליפה את אימא שלי, ייעצה, עזרה, עודדה, תמיד הייתה שם. היא טסה לפני חודשיים, וכמה זמן לפני זה היא הבינה שלא ממש בריא לנו לדבר, התחרפנתי כל פעם שדיברתי איתה, השתגעתי לגמרי, התגעגעתי אליה בטירוף, פחדתי שהיא גם תעזוב. כשהיא טסה לא רציתי להיפרד, פחדתי ממש. אבל בסוף נבהלתי מהמחשבה שלא לראות אותה יותר ונסעתי אליה כמה שעות לפני שהיא עזבה ונפרדנו. ת'אמת לא חשבתי עליה יותר מידי בחודשיים האלה, כאילו לפחות לא כמו אז. היה לי פחות קשה. היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם. עכשיו... בשבוע האחרון כמהתי לחיבוק, ולא היה מי אתם מבינים? אני לא ממש בקשר עם אבא שלי ועם אחת מהאחיות שלי, והשניים האחרים רחוקים מידי. ונזכרתי בה, וקבענו לדבר באינטרנט. היא דיברה איתי קצת והחליטה שאולי עדיף שנפסיק קצת לדבר, שאני צריכה להתאפס על עצמי. היום דיברנו שוב, והיא אמרה המון דברים, כולם נכונים... אבל המחשבה שלא לקבל ממנה עוד איימיילים,זה מעצבן! למה היא מחליטה שזה לא טוב לי? היא האור היחיד שנשאר לי... אין לי כוח "לחפש את עצמי" כמו שהיא אמרה. נחמד לי ככה... להישאר באותו מצב. טוב, לא באמת. אבל אני לא יודעת איך לצאת מזה. כל פעם שמדברים איתי על העתיד, על השחרור, על להקים בית יש בי צמרמורת מטורפת. אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה. אני שבועיים בחופש בבית. יצאתי פעמיים, כל הזמן אני במחשב, אוכלת וכותבת שטויות לבנות שאמורות להתגייס לחיל שלי... אני סביב הצבא כל הזמן... ונמאס! אני רוצה לצאת, לבלות לחיות, לעשות דיאטה מטורפת לחזור לקצת כושר. אבל אין מה שיניע אותי... אני לא מוצאת מה שיניע אותי... ועכשיו אחרי שהיא כתבה לי את עוד פחות. הייתי אמורה לקבל קידום ממש טוב בצבא, אבל הוא נמנע ממני כי חושבים שאני לא אוכל לתפקד, שזה לא יהיה בריא בשבילי. נתנו לי תפקיד פשוט. כזה שאני מכירה, שהם יודעים שאני טובה בו. אבל אני לא רוצה את זה! נמאס לי, אני מסוגלת ליותר. כולם ויתרו עלי... אפילו האנשים הקרובים אלי ביותר. וכל החברות שלי... הדפתי את כולן. יש שעדיין משום מה רוצות לשמור איתי על קשר, אבל לא בא לי...אין לי כוח "לחיי חברה" ואני בת 20!!! מתי זה ייגמר לעזאזל? מתי אני אפסיק לבכות כבר ואתאפס על עצמי?! היא כתבה לי "את צריכה להבין שאימא שלך מתה ושהיא לא תחזור"- לא רוצה!!!! לא רוצה... לא מסוגלת. זה לא פייר! אני צריכה אותה... היא היחידה שמושכת אותי למעלה. מה לעשות? ממי לבקש עזרה עכשיו? ואני צריכה לעשות את זה לבד... בלי לערב משפחה או חברים... אני צריכה להוכיח להם... חייבת להוכיח להם. אבל אני לא יודעת איך.... אם מישהו מכם יודע, בבקשה... תעזרו לי...
כתבתי לכם על זה שאימא שלי נפטרה... עוד שבועיים שנתיים... כתבתי גם שנקשרתי למישהי מאוד מיוחדת, במהלך הזמן התחברתי אליה מאוד, היא כמו החליפה את אימא שלי, ייעצה, עזרה, עודדה, תמיד הייתה שם. היא טסה לפני חודשיים, וכמה זמן לפני זה היא הבינה שלא ממש בריא לנו לדבר, התחרפנתי כל פעם שדיברתי איתה, השתגעתי לגמרי, התגעגעתי אליה בטירוף, פחדתי שהיא גם תעזוב. כשהיא טסה לא רציתי להיפרד, פחדתי ממש. אבל בסוף נבהלתי מהמחשבה שלא לראות אותה יותר ונסעתי אליה כמה שעות לפני שהיא עזבה ונפרדנו. ת'אמת לא חשבתי עליה יותר מידי בחודשיים האלה, כאילו לפחות לא כמו אז. היה לי פחות קשה. היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם. עכשיו... בשבוע האחרון כמהתי לחיבוק, ולא היה מי אתם מבינים? אני לא ממש בקשר עם אבא שלי ועם אחת מהאחיות שלי, והשניים האחרים רחוקים מידי. ונזכרתי בה, וקבענו לדבר באינטרנט. היא דיברה איתי קצת והחליטה שאולי עדיף שנפסיק קצת לדבר, שאני צריכה להתאפס על עצמי. היום דיברנו שוב, והיא אמרה המון דברים, כולם נכונים... אבל המחשבה שלא לקבל ממנה עוד איימיילים,זה מעצבן! למה היא מחליטה שזה לא טוב לי? היא האור היחיד שנשאר לי... אין לי כוח "לחפש את עצמי" כמו שהיא אמרה. נחמד לי ככה... להישאר באותו מצב. טוב, לא באמת. אבל אני לא יודעת איך לצאת מזה. כל פעם שמדברים איתי על העתיד, על השחרור, על להקים בית יש בי צמרמורת מטורפת. אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה. אני שבועיים בחופש בבית. יצאתי פעמיים, כל הזמן אני במחשב, אוכלת וכותבת שטויות לבנות שאמורות להתגייס לחיל שלי... אני סביב הצבא כל הזמן... ונמאס! אני רוצה לצאת, לבלות לחיות, לעשות דיאטה מטורפת לחזור לקצת כושר. אבל אין מה שיניע אותי... אני לא מוצאת מה שיניע אותי... ועכשיו אחרי שהיא כתבה לי את עוד פחות. הייתי אמורה לקבל קידום ממש טוב בצבא, אבל הוא נמנע ממני כי חושבים שאני לא אוכל לתפקד, שזה לא יהיה בריא בשבילי. נתנו לי תפקיד פשוט. כזה שאני מכירה, שהם יודעים שאני טובה בו. אבל אני לא רוצה את זה! נמאס לי, אני מסוגלת ליותר. כולם ויתרו עלי... אפילו האנשים הקרובים אלי ביותר. וכל החברות שלי... הדפתי את כולן. יש שעדיין משום מה רוצות לשמור איתי על קשר, אבל לא בא לי...אין לי כוח "לחיי חברה" ואני בת 20!!! מתי זה ייגמר לעזאזל? מתי אני אפסיק לבכות כבר ואתאפס על עצמי?! היא כתבה לי "את צריכה להבין שאימא שלך מתה ושהיא לא תחזור"- לא רוצה!!!! לא רוצה... לא מסוגלת. זה לא פייר! אני צריכה אותה... היא היחידה שמושכת אותי למעלה. מה לעשות? ממי לבקש עזרה עכשיו? ואני צריכה לעשות את זה לבד... בלי לערב משפחה או חברים... אני צריכה להוכיח להם... חייבת להוכיח להם. אבל אני לא יודעת איך.... אם מישהו מכם יודע, בבקשה... תעזרו לי...
