היי שבת שלום לכולם
אני בת 54 בעיצומו של תהליך גירושים, לא השמיים לא נפלו עלי ואני מתמודדת די יפה, אבל קשה לי מאוד עם הכעס ותחושת הרחמים שאני מרגישה כלפי האקס שלי ואני אסביר, אנו נשואים קרוב ל-25 שנה והורים לילדים בוגרים ומקסימים . לפעמים בלילה הייתי מסתכלת עליו וחושבת מי זה האיש הזה שלצידי? ולמה אני איתו במיטה אחת? אבל מיד הייתי תופשת את עצמי ומתמלאת רגשי אשם וכועסת על עצמי על שבכלל העזתי להעלות במוחי את הספקות האלה שהרי הוא אבי ילדי הבחור המקסים איתו התחתנתי. ואני מנסה להבין מה קרה לנו ומתי זה קרה לנו האם עומס החיים הוא שחיבל ברגשות שלי ? האם העובדה ששנינו היינו כל כך עסוקים? האם העובדה ששנינו עבדנו מבוקר עד ערב מנסים לעמוד בתשלומי המשכנתא והחיים מטפלים בילדים והולכים לישון קרועים מעייפות וכבר שנים שאנחנו במירוץ המטורף הזה שלא השאיר לנו זמן משותף, וכן אני יודעת שלהזמין צימר בצפון או ללכת למסעדה לאור נרות היה יכול להציל את יחסנו אבל זה רק הטריף אותי יותר למי לעזאזל יש זמן לצאת ולבלות ויותר מזה האם זה מה שהיה יכול להציל את היחסים שלנו?. אני אפילו לא יכולה לאמר מתי קלטתי שמשהו השתנה ברגשות שלי כלפיו בתוך כל הלחץ לא התעכבתי לבדוק מה קורה לנו, כן, שמתי לב שאין בנינו סקס כבר הרבה זמן ולא שאלתי את עצמי שאלות בקשר לזה אבל אפילו אני עם יכולת ההדחקה שלי נעצרתי בסופו של דבר כדי להתבונן בחיי ולא יכולתי לשקר יותר לעצמי והבנתי שאין לי כבר אליו בלב כלום . והוא בצעד דרמטי קם ועשה מעשה כן, הוא הכיר אישה בנט, פליפינית שכפי הניראה מצליחה במקום שאני נכשלתי. והוא בה והודיע לי ואני בקרירות רבה עניתי שזה בסדר ושאני מאחלת לו הצלחה ועכשיו, איך מטפלים בנושא מול הילדים בבית מול הילדים שנמצאים בחו"ל ומצאתי את עצמי מנצחת על המצב באופן יוצא מין הכלל בעדינות,בחוכמה,בשקט ובצינעה עד ליום בו עזב את הבית. היום אני לבד עם ילדי, בבית עשיתי מעט שינויים שיתאימו למצב החדש, הילדים חזרו מחו"ל (נסעתי לשם כדי להודיע להם) והכל מתנהל בסדר ,הוא גר בדירה שכורה עם עוד 7 אנשים כולם עובדים זרים , עזב את הבית רחוק מילדיו רחוק מהגינה שטיפח כל חייו רחוק מהכלב שהוא כל כך אהב (הוא לא לקח את הכלב כי אין לו מקום) רחוק מהבית שבנה בעשר אצבעותיו ואני לא מצליחה שלא לכאוב את הכאב הזה בשבילו וזה מטריף אותי, כולם אומרים לי שזו בחירה שלו וזו דייסה שהוא בישל ובכל זאת אני לא מצליחה להשתחרר מרגשי הצער והרחמים כלפי האיש.(מדובר באמת באיש אבא ובעל טוב) פשוט היתה התרחקות תהומית בנינו. לאחרונה התחלתי לבקר אצל מאמן אישי עד כה 2 מפגשים, אני לא יודעת לקראת מה אני הולכת ומה בדיוק אני עומדת להשיג אבל בינתיים החלטתי שזה עדיף לי מפסיכולוג (גם המחיר היה סביר) . מקווה שתוכלו לשפוך קצת אור ולהסביר לי האם צעדי נכונים? האם באמת אוכל להעזר במאמן? אגב גם מצבי הכלכלי לא כל כך טוב היום. תודה למי שקרא עד הסוף. מחבקת את כולכם ושבת שלום.
אני בת 54 בעיצומו של תהליך גירושים, לא השמיים לא נפלו עלי ואני מתמודדת די יפה, אבל קשה לי מאוד עם הכעס ותחושת הרחמים שאני מרגישה כלפי האקס שלי ואני אסביר, אנו נשואים קרוב ל-25 שנה והורים לילדים בוגרים ומקסימים . לפעמים בלילה הייתי מסתכלת עליו וחושבת מי זה האיש הזה שלצידי? ולמה אני איתו במיטה אחת? אבל מיד הייתי תופשת את עצמי ומתמלאת רגשי אשם וכועסת על עצמי על שבכלל העזתי להעלות במוחי את הספקות האלה שהרי הוא אבי ילדי הבחור המקסים איתו התחתנתי. ואני מנסה להבין מה קרה לנו ומתי זה קרה לנו האם עומס החיים הוא שחיבל ברגשות שלי ? האם העובדה ששנינו היינו כל כך עסוקים? האם העובדה ששנינו עבדנו מבוקר עד ערב מנסים לעמוד בתשלומי המשכנתא והחיים מטפלים בילדים והולכים לישון קרועים מעייפות וכבר שנים שאנחנו במירוץ המטורף הזה שלא השאיר לנו זמן משותף, וכן אני יודעת שלהזמין צימר בצפון או ללכת למסעדה לאור נרות היה יכול להציל את יחסנו אבל זה רק הטריף אותי יותר למי לעזאזל יש זמן לצאת ולבלות ויותר מזה האם זה מה שהיה יכול להציל את היחסים שלנו?. אני אפילו לא יכולה לאמר מתי קלטתי שמשהו השתנה ברגשות שלי כלפיו בתוך כל הלחץ לא התעכבתי לבדוק מה קורה לנו, כן, שמתי לב שאין בנינו סקס כבר הרבה זמן ולא שאלתי את עצמי שאלות בקשר לזה אבל אפילו אני עם יכולת ההדחקה שלי נעצרתי בסופו של דבר כדי להתבונן בחיי ולא יכולתי לשקר יותר לעצמי והבנתי שאין לי כבר אליו בלב כלום . והוא בצעד דרמטי קם ועשה מעשה כן, הוא הכיר אישה בנט, פליפינית שכפי הניראה מצליחה במקום שאני נכשלתי. והוא בה והודיע לי ואני בקרירות רבה עניתי שזה בסדר ושאני מאחלת לו הצלחה ועכשיו, איך מטפלים בנושא מול הילדים בבית מול הילדים שנמצאים בחו"ל ומצאתי את עצמי מנצחת על המצב באופן יוצא מין הכלל בעדינות,בחוכמה,בשקט ובצינעה עד ליום בו עזב את הבית. היום אני לבד עם ילדי, בבית עשיתי מעט שינויים שיתאימו למצב החדש, הילדים חזרו מחו"ל (נסעתי לשם כדי להודיע להם) והכל מתנהל בסדר ,הוא גר בדירה שכורה עם עוד 7 אנשים כולם עובדים זרים , עזב את הבית רחוק מילדיו רחוק מהגינה שטיפח כל חייו רחוק מהכלב שהוא כל כך אהב (הוא לא לקח את הכלב כי אין לו מקום) רחוק מהבית שבנה בעשר אצבעותיו ואני לא מצליחה שלא לכאוב את הכאב הזה בשבילו וזה מטריף אותי, כולם אומרים לי שזו בחירה שלו וזו דייסה שהוא בישל ובכל זאת אני לא מצליחה להשתחרר מרגשי הצער והרחמים כלפי האיש.(מדובר באמת באיש אבא ובעל טוב) פשוט היתה התרחקות תהומית בנינו. לאחרונה התחלתי לבקר אצל מאמן אישי עד כה 2 מפגשים, אני לא יודעת לקראת מה אני הולכת ומה בדיוק אני עומדת להשיג אבל בינתיים החלטתי שזה עדיף לי מפסיכולוג (גם המחיר היה סביר) . מקווה שתוכלו לשפוך קצת אור ולהסביר לי האם צעדי נכונים? האם באמת אוכל להעזר במאמן? אגב גם מצבי הכלכלי לא כל כך טוב היום. תודה למי שקרא עד הסוף. מחבקת את כולכם ושבת שלום.
פשוט קחי את זה כדבר אפשרי) זה עדיין לא אומר כמובן שהוא ירצה לחזור לחיי הנישואים, אבל גם זאת אפשרות . להרגשתי את הגבת באיזושהי צורה רפלקסיבית להודעה שלו, גם בגלל שיחסיכם הצטננו במהלך השנים, וגם בגלל שבגלל מי שאת, אישה טובה ואחראית ומפוקחת, שמבינה לרגשות הזולת, את כבר מזמן מאמינה שגירושים ופרידה אינם סיבה לפתיחת מלחמה, ושבמיוחד אם אין רגשות חזקים יותר, אפשר להפרד ברוח טובה. אני לא אומר שמחשבות אלה אינן נכונות, להפך - הלוואי ויותר מתגרשים היו נוקטים בגישה כל כך בוגרת. מצד שני, אל תתעלמי מרגשותיך. אין ספק שיש אלמנט של אכזבה וכעס מסוימים שהם בסדר גמור. אני חושב שיש מקום להביע אותם ולדבר עליהם, וזה לא מוריד ופוגע מערכך. ברכות לדרכך החדשה, ובהצלחה. שפי