היי סליחה על ההתפרצות

[רציתי לאהוב]

היי סליחה על ההתפרצות

יש מקום לעוד אחת פה שזקוקה להכוונה או יעוץ. אני קצת אבודה פה בכל הבלאגן של החיים

 

[Bakbook1]

את מוזמנת לרשום כל העולה ברוחך.

וחוץ מזה מדובר בפורום פתוח... במה מדובר. את יכולה לפרט?

 

[גרא.]

רצתי לאהוב,דומה שאת ההתלבטויות הנוכחיות שלך

בטאת וכתבת בכשרון רב בבלוג שלך.יש מקום לשוחח ,להעלות ולשתף את המשתתפים כאן במה שעובר עלייך. הנושאים הללו,מענינים וחשובים לא פחות לחלק מהגולשים.

 

[רציתי לאהוב]

משהו שכתבתי והסעיר את הפורום

כתבתי את זה מתוך צורך לפרוק להוציא. קשיי היום יום לא משאירים לנו מקום להתעסק עם החוויות שאנו צוברים והמועקות אז אני בורחת לכתיבה, מוקיעה את הכאב במילים. לפעמים הקו בין דמיון למציאות מתשתש לו ואני כבר לא יודעת אם זה סיפור שהמצאתי או החיים שלי עצמי. בסופו של יום צלבו אותי על כך ושפטו אותי על היותי דורשת יחס בדרכים לא דרכים. אבדתי חברה או שתיים בדרך ואני באמת לא מבינה את פשר כל זה, במקום תמיכה קבלתי ריחוק. פרק ב' שמי ג'ני ואני כותבת מילות פרידה, כן ככה חינכו אותי לאמר שלום לפני שהולכים. אז רציתי לאמר שלום לכל החברות שלי שפעם עמדו לצידי, לכל החברים החדשים שהכרתי, לאנשים שעברו דרכי כאילו הייתי תחנת דלק ואחרי שמלאו מצברים המשיכו הלאה במסע חייהם, להורים שהביאו אותי לעולם הזה ובזכותם זכיתי לטעום מעט אהבה, לאלו שאמרו לי מקטנותי כמה זאת היתה טעות אנוש שנולדתי בת, ובזכותם הוכחתי אחרת והתחתנתי, כן בזכותם נולדו לי שלושה נסיכים קטנים שיש להם כרגע אמא חדשה כי הישנה לא מספיק טובה עבורם, אז שלום גם להם. שלום לחבריי בעבודה, לכל חסרי הפנים שנאלצתי להתמודד מולם גם כשהייתי תמימה וחסרת ישע. אני אוחזת סכין זו בפעם השניה בחיי, בפעם הראשונה רק רציתי שמישהו ישים לב, יראה, אולי יבין מה עובר עלי, אך כל זה היה לשוא. אנשים לא באמת רוצים לדעת, לא באמת רוצים לראות, מעין מנגנון הגנה שנבנה סביבם עם השנים, אז שלום גם להם. עכשיו או אף פעם לא, כן נראה לי שעכשיו זה זמן מצויין לעבור לשלב הבא למקום ששם לא שופטים ולא נשפטים, כולם שווים. הדם ניגר מידיי הרגשת חמימות מהולה בפחד תהומי, הלב דופק בחוזקה כאילו מנסה לצאת ממני החוצה, לעזוב אותי בטרם עת. הראיה מתשתשת הצלילים מתעמעמים, עכשיו הכל שקט.

 

[עפרונית מהודרת]

הקו בין הדמיון למציאות ../images/Emo35.gif

גם אני לא מבינה: האם זה סיפור שהמצאת או החיים שלך עצמך? לפי הבלוג שלך, נדמה לי שהחיים שלך די מעניינים, ואת לא צריכה לעסוק בנושאים כאלה.

 

[רציתי לאהוב]

תלוי מה קראת?

אני כותבת דברים שמתחילים מהחיים שלי, דברים שעוברים עלי או עברו ולפעמים אני מוסיפה דברים שאולי הייתי רוצה שיקרו או שחשבתי שההתפתחות הייתה מעניינת לקורא, אם ההתרחשויות היו מתפתחות כך או אחרת. נראה לי כי כל אדם שכותב או קורא לעצמו כך, מכניס פה ושם דברים מתוך ההתנסויות שלו או מה שהחיים יצרו עבורו. מעבד ומוסיף, הייתי קוראת לזה מתבל את הדברים כדי שהקורא ירצה להמשיך ולהתעניין במה שיש לי להציע. ולפעמים ההתפתחות של הכתיבה מעניינת כשלעצמה אך מפחידה כאחד כי הרי בקשת התאבדות היא לא מנת חלקי והפחד של ההשלכות הוא עוד יותר גדול מכך, אך אשקר לעצמי אם אומר שלא עבר במוחי ואולי במוחם של עוד מילון כמוני המחשבה מה אם אקח את המחשבות עוד צעד אחד קדימה. ואולי אני טועה ועצם המחשבה על כך מעבירה צמרמורת ואף סלידה, יש שיתרחקו ירתעו ויחששו לשפיותי שחשבה "אולי יש מקום טוב יותר לגור בו". אז אפשר לאמר שהמחשבות לא מרפות לרגע דל, קודחות במוחי מה נכון ומה לא, איפה בכלל עובר גבול השפיות לחוסר שפיות ואם אני נשמעת כמו אדם התלוש מהמציאות הטובענית הזו בה החלשים נרמסים לכדי אבק דל וקולם נדם. החיים החלישו אותי יש לאמר אך אני עדיין עומדת על טילי מנסה לשחות כנגד כל הסיכויים, אך בתוכי ישנו הקול הזה, שמוריד, שמנחית, שמדכדך עצבות שלא ידעתי קודם לכן, תסכול שלא היה מנת חלקי. אני כבר לא מסוגלת לשלוט ברגשות הללו אני כבר לא אדון לעצמי כמו פעם. אני אדם אחר שאני לא מכירה, פחות צוחקת יותר חושבת. פחות משתפת ויותר מתכנסת. פחות אני ממה שאני מכירה ואני לא רוצה להיות משהו אחר מלבדי.