תראי
קודם כל הערה כללית - שנינו נמצאים מבחינה זו משני קצוות המתרס: אני נשוי, את לא. אחרי שעברת את הדבר הזה שנקרא גירושין, אינך חוששת ממנו, את רואה ומעצימה את ההיבטים היפים שלו, ובצורה הכי אנושית מגמדת את הקשיים שעברו עלייך, ובטוח שעברו. אני לא מקבל את הזלזול במהלכי הנפש של אנשים שחוששים מגירושין. מדוע? כי אני - הפוך לחלוטין ממך. חושש, פחד מוות, מגירושין וכל ההשלכות. פחד מוות. את - אשה, שככל הנראה לא "זכית" בבעל הגון מספיק (לא מכיר את הסיפור שלך, אבל סביר להניח כך, לא?). אני - גבר - שבדרך הטבע מבין קודם כל את הגברים, אני ער למצוקותיהם יותר מאשר אני ער למצוקות הנשים (ואני משתדל מאוד להיות ער גם לזה). זו הערה ראשונה. לגוף דברייך, ראשית, אחרי כל הסיבות הנוספות שהיו לה לסלוח, זו עדיין גדלות נפש. וזה ראוי בעיני להערצה. בדברייך, את מזכירה לי את כל שיטת ה"נגיעס" (הוא לא חוזר בשאלה כי הוא לא מאמין, הוא פשוט חרמן... רוצה ליהנות.. זול...). בשעה שברור לנו, שגם אם יש נגיעס, עדיין המעשה עצמו מגלם משהו שמעבר. בדוגמה של חזרה בשאלה - אומץ, ועומק נפשי החותר לחירות. במקרה הזה, אחרי כל מה שלא תגידי על ה"נגיעס" שהיו לה כדי לסלוח לו, מעשה הסליחה גילם בה אצילות נפש במידה גדולה. ואני מעריץ את זה. (וידוי אישי קטנטן: את ימי ראש השנה ויום הכיפורים וחודש אלול אני נורא אוהב. לא בגלל שאני מאמין בכל הסיפורים הפרימיטיביים על ימי דין ומשפט ומאזניים ושמקולות. אלא בגלל הרעיון הנהדר כל כך, שכל דבר הוא בר מחילה. הרעיון האנושי היפה, שעומד אחורי המחבוא האלוהי, שאדם הוא רק אדם. שאדם טועה, גם בטעויות החמורות ביותר, אבל תמיד הוא יכול לקום, להתנער, להשתפר - ולהיסלח. צריך לדעתי המון בגרות, המום סובלנות, המון יכולת הכלה בשביל לסלוח!) בהחלט, היא בן אדם. בהחלט, יש לה חולשות. ועדיין, כמה נשים באותו מצב לא מצליחות להתגבר על רגש הנקמה וזורקות אותו - בלי לעשות חשבון נוקב וכנה - רק בגלל יצר הנקמה?! אין ספור. זו גדלות נפש לסלוח באופן כללי, וזו גדלות נפש הראויה לסלוח בכזו סיטואציה, אחרי כזו סטירת לחי מצלצלת, גם אם מעורבים במניעי הסליחה הזו אלמנטים נוספים. שנית, דומני שאת מרפה את כוחן של הנשים יתיר על המידה. בהחלט, נשים כגברים זקוקים לבני זוג, אך שני המינים גם יחד יודעים היטב לעמוד על רצונותיהם וצורכיהם. מרבית הנשים, במקומות הנורמליים לפחות, אינן מסכנות ויש להן מרחב שליטה סביר עד מעולה בביתן, לא פחות מזה של הגבר. וכך גם מעמדן בעיני עצמן. מרביתן, למיטב הבנתי, אינן שוכבות למרמס בעליהן הרודה בהן, גופנית או נפשית. ממש ממש לא. שלישית, בעניין הבכי. במטותא, אל תעשי את כל גברברי ישראל רשעים. חלקם המספיק גדול הוא אינטליגנטי והגון במידה מספקת. הם אינם נוקטים במהלכים הגורמים לנשותיהם לבכות, יותר מאשר הנשים נוקטים באותם מהלכים ממש. העניין הוא, ששום מה, אותם המהלכים הבאים מידיו של גבר שגורמים לאישה לבכות, אינם גורמים לגבר לבכות כשהם באים מידיה של אשה או מידיו של גבר. לדעתי זו חולשה מובהקת של נשים, הן נוטות בקלות יותר (ואינני מזלזל בזה כלל) לבכות. הן לחלוטין לא בכיינות, שלא תשמע בטעות כזו אמירה. אבל סף הבכי שלהן לרוב נמוך בהרבה מזה של הגברים. וזו חולשה (אולי זו לא חולשה, אם וכאשר מנתבים את הבכי למקומות טובים של פורקן, וזה בדיוק כמו החולשה של הגבר - גופן של נשים. זו חולשה, ללא ספק, ובזה הגבר חלש מן האשה בהרבה; אך אם יידע לנתב את הלהט הלא הגיוני והא רציונלי הזה, את תאוות הבשרים הזו, לגופה של אישתו ולא לגופן של נשים באשר הן - כי אז הדבר יכול להועיל לו בחיים כמו שלא יועילו כל הון וממון שבעולם).