היי לכם שוב,
כתבתי לפני שבוע, אני הולכת לקב"ן, הוא הפנה אותי לפסיכיאטר, שנתן לי תרופות ומלא גימלים. מעולם לא היו לי גימלים, וגם לא רציתי! ופתאום אני שבוע בבית... אנשים מסויימים, במיוחד אצלי בפלוגה היו שמחים לקצת חופש בכל הקריעת תחת המטורפת הזאת. אני מעדיפה לעשות משהו אחר. העיקר לא להיות בבית. אני רואה כל היום טלוויזיה בבית של אחותי, אין לי כבר כוח להסתכל. אבל הברירה השניה היא ללכת לפלוגה, לשמור שם ולא לראות בעניים מרוב דמעות... אני באיטיות "נגמלת" מהמפקדת שלי... כבר לא שולחת לה מליוני הודעות ביום. לפחות משהו אחד מסתדר... נראה לי... אתם מכירים את התחושה שניסיתם לא לזכור דברים? ושפתאום הכל חוזר כמו פלאש באק? מקומות? דברים שעשיתם? הפסיכיאטר הזה אמר לי להגיד תודה שהוא לא מוציא אותי מהצבא, ושאני בדיכאון, אני לא יודעת, לא נראה לי, זה כמו סיוט אחד גדול...! אני לא רוצה לצאת מהצבא, אני אוהבת לשרת, להיות לוחמת וחובשת, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים... מצד שני, אין לי חשק לצאת מהמיטה יותר, מה נראה לכם?
כתבתי לפני שבוע, אני הולכת לקב"ן, הוא הפנה אותי לפסיכיאטר, שנתן לי תרופות ומלא גימלים. מעולם לא היו לי גימלים, וגם לא רציתי! ופתאום אני שבוע בבית... אנשים מסויימים, במיוחד אצלי בפלוגה היו שמחים לקצת חופש בכל הקריעת תחת המטורפת הזאת. אני מעדיפה לעשות משהו אחר. העיקר לא להיות בבית. אני רואה כל היום טלוויזיה בבית של אחותי, אין לי כבר כוח להסתכל. אבל הברירה השניה היא ללכת לפלוגה, לשמור שם ולא לראות בעניים מרוב דמעות... אני באיטיות "נגמלת" מהמפקדת שלי... כבר לא שולחת לה מליוני הודעות ביום. לפחות משהו אחד מסתדר... נראה לי... אתם מכירים את התחושה שניסיתם לא לזכור דברים? ושפתאום הכל חוזר כמו פלאש באק? מקומות? דברים שעשיתם? הפסיכיאטר הזה אמר לי להגיד תודה שהוא לא מוציא אותי מהצבא, ושאני בדיכאון, אני לא יודעת, לא נראה לי, זה כמו סיוט אחד גדול...! אני לא רוצה לצאת מהצבא, אני אוהבת לשרת, להיות לוחמת וחובשת, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים... מצד שני, אין לי חשק לצאת מהמיטה יותר, מה נראה לכם?