היי לכולן
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום על עצמי. אני בד"כ מאוד מאוד ביישנית ולא מספרת עליי לעולם. פעם אחת כמעט פרסמתי כאן הודעה אבל משום מה לא היה לי אומץ באמת לעשות את זה... אבל היום כתבתי לעצמי דברים שמציקים לי הרבה זמן והחלטתי שאני רוצה לשתף. זו השתפכות קצת ארוכה, אני חייבת לציין
עכשיו כשיש שינוי דרסטי בחיי, אני מרגישה שאני צריכה את אמא שלי כל כך. סיימתי את הצבא, עשיתי את הפסיכומטרי היום, התחלתי לחפש עבודה. אני מתחילה את החיים העצמאיים שלי, ואני מרגישה תלושה. אני מדמה את המצב לחממה מסוככת עם גג נעים מעל ועם גבולות ברורים, שעכשיו פשוט נעלמה. החממה שלי נעלמה. זה מפחיד. מצד אחד, כל החיים לפניי, כל האפשרויות פרושות. יש לי כל כך הרבה אפשרויות שאני לא מצליחה לדמיין אפילו. אני עצמאית להיות אני ולעשות את מה שאני באמת רוצה. זה דבר נהדר אבל גם מפחיד בפני עצמו. מצד שני, אין לי מסגרת שאני מוכרחה להיות בה. לא בית ספר, לא צבא. גם התקופה האחרונה של הלימודים לפסיכומטרי הייתה פשוט תקופה שאני יכולה להיות בבית ולא לעבוד, ומולי ניצבת מטרה אחת בלבד- לצלוח את הבחינה הזאת. עכשיו זה נגמר ואני מרגישה שאני עומדת מול ואקום. אף אחד לא אומר לי יותר מה לעשות. אני חושבת, אני יודעת בעצם, שאני מסוג האנשים שמאוד מתאימים למסגרת. זה מאוד נוח לי. כך אני כמו כולם, כמו שצריך. ויש דברים ברורים שאני יודעת שאני צריכה לעשות. אולי זה מתוך ההרגל, ככה חייתי עד עכשיו. עכשיו כשאני חופשייה אני יכולה לגלות מה אני באמת רוצה, למה אני זקוקה ומה מתאים לי. אני יכולה "למצוא את עצמי", כמו שאומרים. בתקופה הזאת, אמא מאוד חסרה. בין כל שאר הדברים שהיא הייתה בשבילי, היא הייתה המגן שלי בעולם. היא הייתה המקום הכי טוב שיכולתי ללכת אליו. אני לא זוכרת אותה בדיוק מכתיבה לי מה לעשות ומייעצת לי באופן מעשי ומפורט איך לפתור מצבים. אבל היא אהבה אותי הכי בעולם, היא הגנה עליי והיא אמרה לי כמה שאני טובה מכולם בהכול ומיוחדת. היא ידעה כמעט הכול על החיים שלי ועל סדר יומי ותמיד ידעתי מה דעתה על כל דבר שאני עושה. ועכשיו, אני לא יכולה לדבר איתה. אני לא יכולה לספר לה על השתיית שחרור שלי ועל הקשרים שלי במשרד. אני לא יכולה לספר לה איך הם לא רצו להמליץ עליי לעבודה ומה שזה גרם לי להרגיש. אני לא יכולה לומר לה שעכשיו אני מרגישה בוגרת יותר, מאז שהשתחררתי. אני לא יכולה להתייעץ איתה על איפור ועל תכשיטים ובגדים, דברים שנעשו יותר ויותר חשובים לי בזמן האחרון. זה גורם לי להרגיש אישה, להרגיש שיש לי סגנון נשי משלי. עכשיו אני מבינה למה היא אהבה לקנות תכשיטים איכותיים וקרמים לפנים וכאלה. פעם לא הבנתי את כל זה. אני גם משתמשת בחלק מהתכשיטים והאיפור שלה. אני לא יכולה לדבר איתה על לימודים, והיא לא יכולה לעזור לי להחליט על מקצוע, על הכיוון שאני רוצה בחיים. אני יכולה ללמוד מהניסיון שלה רק את מה שאני זוכרת שהיא חוותה. אני מתחילה לעבוד בבית קפה בשבוע הבא. אני מרגישה לא טוב עם זה שהיא לא יודעת על זה. היא לא יודעת איזה מן בנאדם בוגר אני אהיה. היא מכירה אותי בכל הגילאים עד 19. מן הסתם במקום עבודה חדש, במיוחד שאני רק בתחילת דרכי, אני ארגיש לבד. אבל בלעדיה זה יותר לבד. נשמע קצת מוזר, אבל כשאני עונדת את הטבעת הכסופה שלה עם האבן התכולה, אני מרגישה שהיא איתי, כאילו אני לוקחת אותה איתי. אז לקחתי אותה איתי היום למבחן הפסיכומטרי. ככה מדי פעם אני מחליטה לקחת אותה איתי. וכשמדובר במקום שאני לא רוצה שהיא תהיה, אני לא מרגישה נוח לקחת אותה איתי. באופן מוזר הטבעת מייצגת לי אותה. זו טבעת שהיא הלכה איתה הרבה זמן, הטבעת הכי שלה חוץ מהטבעת נישואין. וכשאני מסתכלת על היד שלי עונדת אותה, אני מדמיינת לפעמים שזו היד שלה. הידיים שלנו דומות. זה נותן לי תחושת נחמה נעימה "לראות את היד שלה". דבר חי שמזכיר לי אותה. אני אוהבת את העובדה שאנחנו דומות, כי ככה היא לא נעלמה לגמרי. היא עדיין חיה דרכי, כביכול. טוב, זה הקטע. תיארתי לעצמי שאולי חלק מהבנות כאן יזדהו עם חלק מהדברים. אני מקווה שכן. איריס
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום על עצמי. אני בד"כ מאוד מאוד ביישנית ולא מספרת עליי לעולם. פעם אחת כמעט פרסמתי כאן הודעה אבל משום מה לא היה לי אומץ באמת לעשות את זה... אבל היום כתבתי לעצמי דברים שמציקים לי הרבה זמן והחלטתי שאני רוצה לשתף. זו השתפכות קצת ארוכה, אני חייבת לציין
עכשיו כשיש שינוי דרסטי בחיי, אני מרגישה שאני צריכה את אמא שלי כל כך. סיימתי את הצבא, עשיתי את הפסיכומטרי היום, התחלתי לחפש עבודה. אני מתחילה את החיים העצמאיים שלי, ואני מרגישה תלושה. אני מדמה את המצב לחממה מסוככת עם גג נעים מעל ועם גבולות ברורים, שעכשיו פשוט נעלמה. החממה שלי נעלמה. זה מפחיד. מצד אחד, כל החיים לפניי, כל האפשרויות פרושות. יש לי כל כך הרבה אפשרויות שאני לא מצליחה לדמיין אפילו. אני עצמאית להיות אני ולעשות את מה שאני באמת רוצה. זה דבר נהדר אבל גם מפחיד בפני עצמו. מצד שני, אין לי מסגרת שאני מוכרחה להיות בה. לא בית ספר, לא צבא. גם התקופה האחרונה של הלימודים לפסיכומטרי הייתה פשוט תקופה שאני יכולה להיות בבית ולא לעבוד, ומולי ניצבת מטרה אחת בלבד- לצלוח את הבחינה הזאת. עכשיו זה נגמר ואני מרגישה שאני עומדת מול ואקום. אף אחד לא אומר לי יותר מה לעשות. אני חושבת, אני יודעת בעצם, שאני מסוג האנשים שמאוד מתאימים למסגרת. זה מאוד נוח לי. כך אני כמו כולם, כמו שצריך. ויש דברים ברורים שאני יודעת שאני צריכה לעשות. אולי זה מתוך ההרגל, ככה חייתי עד עכשיו. עכשיו כשאני חופשייה אני יכולה לגלות מה אני באמת רוצה, למה אני זקוקה ומה מתאים לי. אני יכולה "למצוא את עצמי", כמו שאומרים. בתקופה הזאת, אמא מאוד חסרה. בין כל שאר הדברים שהיא הייתה בשבילי, היא הייתה המגן שלי בעולם. היא הייתה המקום הכי טוב שיכולתי ללכת אליו. אני לא זוכרת אותה בדיוק מכתיבה לי מה לעשות ומייעצת לי באופן מעשי ומפורט איך לפתור מצבים. אבל היא אהבה אותי הכי בעולם, היא הגנה עליי והיא אמרה לי כמה שאני טובה מכולם בהכול ומיוחדת. היא ידעה כמעט הכול על החיים שלי ועל סדר יומי ותמיד ידעתי מה דעתה על כל דבר שאני עושה. ועכשיו, אני לא יכולה לדבר איתה. אני לא יכולה לספר לה על השתיית שחרור שלי ועל הקשרים שלי במשרד. אני לא יכולה לספר לה איך הם לא רצו להמליץ עליי לעבודה ומה שזה גרם לי להרגיש. אני לא יכולה לומר לה שעכשיו אני מרגישה בוגרת יותר, מאז שהשתחררתי. אני לא יכולה להתייעץ איתה על איפור ועל תכשיטים ובגדים, דברים שנעשו יותר ויותר חשובים לי בזמן האחרון. זה גורם לי להרגיש אישה, להרגיש שיש לי סגנון נשי משלי. עכשיו אני מבינה למה היא אהבה לקנות תכשיטים איכותיים וקרמים לפנים וכאלה. פעם לא הבנתי את כל זה. אני גם משתמשת בחלק מהתכשיטים והאיפור שלה. אני לא יכולה לדבר איתה על לימודים, והיא לא יכולה לעזור לי להחליט על מקצוע, על הכיוון שאני רוצה בחיים. אני יכולה ללמוד מהניסיון שלה רק את מה שאני זוכרת שהיא חוותה. אני מתחילה לעבוד בבית קפה בשבוע הבא. אני מרגישה לא טוב עם זה שהיא לא יודעת על זה. היא לא יודעת איזה מן בנאדם בוגר אני אהיה. היא מכירה אותי בכל הגילאים עד 19. מן הסתם במקום עבודה חדש, במיוחד שאני רק בתחילת דרכי, אני ארגיש לבד. אבל בלעדיה זה יותר לבד. נשמע קצת מוזר, אבל כשאני עונדת את הטבעת הכסופה שלה עם האבן התכולה, אני מרגישה שהיא איתי, כאילו אני לוקחת אותה איתי. אז לקחתי אותה איתי היום למבחן הפסיכומטרי. ככה מדי פעם אני מחליטה לקחת אותה איתי. וכשמדובר במקום שאני לא רוצה שהיא תהיה, אני לא מרגישה נוח לקחת אותה איתי. באופן מוזר הטבעת מייצגת לי אותה. זו טבעת שהיא הלכה איתה הרבה זמן, הטבעת הכי שלה חוץ מהטבעת נישואין. וכשאני מסתכלת על היד שלי עונדת אותה, אני מדמיינת לפעמים שזו היד שלה. הידיים שלנו דומות. זה נותן לי תחושת נחמה נעימה "לראות את היד שלה". דבר חי שמזכיר לי אותה. אני אוהבת את העובדה שאנחנו דומות, כי ככה היא לא נעלמה לגמרי. היא עדיין חיה דרכי, כביכול. טוב, זה הקטע. תיארתי לעצמי שאולי חלק מהבנות כאן יזדהו עם חלק מהדברים. אני מקווה שכן. איריס 
