היי לכולן.

היי לכולן.

אני הילה בת 27.
לפני שנתיים וחודש איבדתי את אימי האהובה.
הכל נפל פתאום בלי שום התרעה מוקדמת, רשלנות רפואית מה שנקרא
פשוט יום אחד התעוררתי בבוקר ואימי הייתה בטיפול נמרץ ושבועיים לאחר מכן נפטרה.
אמנם, עברו שנתיים מאז, אבל מרגיש לי שכל יום שעובר החסרון גדל ומתעצם ואין מצליחה למלא את החלל השחור שנפער בי.
החיים מעין נתקעו מאז וכל פעם שאני מנסה לקום אני פשוט נופלת בחזרה...
אולי אצליח למצוא כאן מקום לחלוק בו קצת את הרגשות שלי.

שתהיה שבת שלום .
 
שב"ש הילה וברוכה הבאה


צר לי על אובדנך
 

mykal

New member
הילה שבוע טוב.

אתחיל במשהו ש'חורג' משאלתך.

יש לך שם כ"כ יפה, מלא אור,
את בודאי בחורה מקסימה עם הרבה נעימות ומפיצה אור סביבך.
אז אולי תשני את 'הניק' (השם ליד ההודעה) לשם יותר אופטימי,
כשאנחנו הולכים באוירה של רע ומר ונורא' אנחנו לא מצליחים לברא זמנים משחררים.

אמא שלי לא חיה כבר הרבה שנים--
אבל עברתי בדיוק את מה שאת עברת--ככה בפתאומיות-מאמא חיונית ופעלתנית,
והחברה הטובה ביותר שלי--היא אבדה הכרה, וטעות רפואית והיא 'נעלמה'
וכך בדיוק במילים שלך אמרתי--החור השחור שנפער.

את לא כתבת, מה במשפחתך? יש או אין בני משפחה.
אם את עובדת או לא.
הייתי שמחה, לשמע במה את ממלא את ימיך, ומה את עושה כדי
בכ"ז למלא תוכן את החור השחור.

כולנו כאן מתמודדות עם הקשיים האלה,
תשתפי ונשמח לתת אי אילו 'טפים' שנתנו לנו את האפשרות להתגבר.
אנחנו כאן --
 
היי MYKAL

קודם כל תודה רבה על העידוד.
במשפחתי יש עוד 2 ילדים גדולים ממני נשואים ואבא שעבר לא מזמן אירוע מוחי אבל משתקם בצורה נהדרת.
היום שלי עמוס ומלא,לא אגיד אחרת, אבל בין לבין יש את הרגעים הקטנים האלו שזה ממש חודר ולא נותן מנוח.
אני עובדת, מתחילה בקרוב את התואר השני שלי, גם בין לבין עוזרת לאבא עם כל מה שהוא צריך, נפגשים עם המשפחה הרבה, עם האחיין החמוד שלי.
אבל כל הדברים האלו אינם תחליף לאמא. דווקא ברגעים הכייפים האלו היא הרבה יותר חסרה.
אני יודעת שהתהליך הוא לפעמים ארוך וצריך סבלנות וכמובן רצון להמשכיות והבנה שעם כל החור שנפער כפי שאמרתי והכאב העצום, שסביר להניח ילווה
אותי למשך חיי- אני ממשיכה או לפחות מנסה להמשיך את חיי כפי שרציתי קודם לכן ואולי אף טוב יותר .
אחד הדברים הכי מהותיים שקרו לי בעקבות האובדן זה שלמדתי על עצמי המון דברים. המון יכולות שלא ידעתי שקיימות בי לפתע צצו.

שיהיה גמר חתימה טובה.
 

mykal

New member
את הכאב והגעגוע,

בואי לחלוק איתנו כאן.
הדבר החשוב שאת מרגישה שהתעצמת,
אמנם בגלל כורח המציאות--אבל זה חשוב להמשך החיים.

מאחלת לך טוב והרבה,
גמר חתימה טובה.
 

אשבל1

New member
שלום הילה,

הכתיבה היא תרפויטית ולכן טוב לכתוב ואני חושבת שגם לחלוק ולשתף.

פסיכולוג בשם בוב דייטס אמר שכאשר אדם אבל מפסיק לשאול "למה?" ומתחיל לשאול "כיצד?" הוא מתחיל להסתגל לחיים החדשים שלאחר האובדן. והשינוי הוא בהשקעת האנרגיה מבמה שאבד למשמעות החיים שלאחר האובדן. כלומר, להתחיל לחפש את התקווה, מעגלי תמיכה, תפקידים חברתיים וכו'.

האבל הוא תהליך, חשוב לשתף, לא להישאר לבד עם הכאב, והכאב הוא עצום, הגעגוע מכאיב, החלומות התנפצו, ולאט-לאט מוצאים את המשמעות שלנו בחיים ללא אמא, זה לא פשוט אבל אפשרי
 
אני מאחלת שכמו בשיר "פחות -אבל כואב"...הלוואי

מקריאה כאן בפורום בטח למדת שאי אפשר להתכונן למוות ולא משנה אם זה קורה אחרי שנתיים שמחלה או פתאום כמו שאת מתארת. אין קשה יותר או פחות - השאלה היא איפה הלב שלך. היום את מספרת שהלב שלך גר במקום של הכאב ותחושת הפתאומיות שזה קרה.
זה בסדר גמור שיום אחד תחושי כך ויום אחר תרגישי באופן אחר. אין זמן נכון, אין לוח זמנים ואין סוג מסויים שהוא נכון יולתר לחוש בזמן כאב. אין כאב נכון, אין שום דבר נכון או שלא. הכל כל כך אישי ולכן אולי קשה יותר להתמודד. אולי בגלל שאין נוסחאות לכאב ולחסך קשה מאד להציע.
את מתארת את תחושת הריק שקיימת בך ככל שעובר הזמן. גם אני מרגישה בחסרון של אמא עכשיו במיוחד בחגים. בחדרי הבית אני מוצאת אותה או דברים ששייכים לה ומקווה שמתישהו החלל יאפשר לי גם לזכור דברים ותמונות טובים שעשינו או ראינו יחד.
קשה לי לומר שהחלל הולך ומצטמצם, קשה לי עדיין כל דבר, אבל אין ספק שהימים הנוראים לא נקראים סתם כך עבורנו הם באמת ימים כאלה. אולי תנסי קבוצת תמיכה או ייעוץ אישי שיעזרו לך באופן אישי לצמצם קצת את הפער שאת מרגישה שרק גדל - הפער בוודאי גדל, הכאב והכמיהה רק גדלים עם ההכרה, אבל אולי הם יילמדו לחיות יחד עם הזכרונות הטובים יותר, עם הביחד בתקופות יותר בריאות ויותר שמחות.

חיבוק חם
שנה טובה וגמר חתימה טובה
הוריקן
 
תודה רבה על התגובה..

בהחלט מקווה שאוכל ללמוד לחיות יותר לצד הזכרונות הטובים יותר והזמנים השמחים .
שנה טובה שתהיה לך
 
למעלה