היי ...כמה שאלות

[נטע159]

היי ...כמה שאלות

אני כבר פניתי פה בפורום לפני כשבועיים בערך בעניין משבר שאני עוברת בגלל חופש של כמה חודשים לפני הצבא שבו מצאתי את עצמי רק מדרדרת ומדרדרת... יש לי כמה שאלות נוספות... אני בת 18 ואני לא מרגישה טוב עם הגיל שלי, זה ממש מוזר, אני מתביישת מהגיל שלי ותמיד מתלוננת ...זה נשמע לי נורא מוזר ואני מבינה שאין בגיל הזה שום דבר רע אבל התת מודע שלי ממשיך לייסר אותי... אני כנראה שונאת את עצמי על שלא מיציתי את גיל ההתבגרות עד הסוף...אני מרגישה שיכולתי לעשות מלא דברים שלא עשיתי, או שנגיד אני רואה או שומעת על מישהו קטן ממני שהספיק יותר ממני אז זה מרגיז אותי... אני כל הזמן מקנא בנערים ונערות שהם קטנים ממני רק בגלל הגיל שלהם...ואני לא מבינה מה קורה לי.... אני מרגישה פחד שאני כבר לא ילדה ולא אהיה יותר ושאני צריכה להתחיל להתמודד עם החיים הבוגרים .. אני לא עובדת ואני חודשיים לפני צבא וכפי שכבר אמרתי בפעם הקודמת שפניתי לפה אני ניתקתי קשר עם כל החברים שהיו לי ואני תמיד בבית ולא יוצאת , ולא יוצאת עם גברים ותמיד יושבת מול המחשב...ואני מתביישת בעצמי ויש לי הרגשה שההורים נורא מאוכזבים מהמצב הזה אבל במיוחד מפחיד אותי העניין עם הגיל...שאני שונאת את הגיל שלי זה בטוח איזה עניין פסיכולוגי אשמח לקבל עצות

 

[נדיה ויינשטיין]

רק איפה השאלות, נטע?...

כתבת שכותרת שיש לך שאלות.... במסר שלך ראיתי בעיקר הצהרות של כאב..... ו.... כבר נתנו לך עצות בפעם הקודמת, שנראה שנשארו בגדר עצות, וזו הבעיה של עצות. כל עוד את לא מתחייבת לעצמך לפעול ליצירת שינוי- הדברים הטובים ישארו בגדר "עצות של אחרים". ומכיוון שקשה לנו להתחייב לעצמנו (כי כל החיים חינכו אותנו להתחייב כלפי מסגרת או בנאדם אחר) - כאן בדיוק נכנס הקטע של ליווי. ברגע שאת אומרת דברים לגבי עצמך, ומתחייבת ליצור שינוי, ומישהו אחר נוכח ומאשר את דבריך - זה עוזר ליצור גם מחוייבות פנימית לפעול לשינוי ולחצות את ההרגלים הרגשיים. תמצאי לך מסגרת תמיכה אנושית ו/או מדריך/יועץ/מטפל שיוכל לעזור לך לפעול למען עצמך ולקבל פרופורציות, לא רק לספר לך מחדש את סיפור הקושי שבחיים. את זה כולם עושים מצויין, בעיקר אנחנו לעצמנו...... זו העצה הכי טובה שיש לי לתת לך, באמת. בהצלחה רבה!

 

[נטע159]

דווקא כן היו שאלות...

אולי זה לא הופיע בצורת שאלה אבל בתחילת המכתב ציינתי שיש לי בעיה נורא נורא מוזרה שנראלי אין לאף אחד... והבעיה הזו היא עם הגיל שלי, אני שונאת את הגיל שלי, (אני בת 18), ואני מוצאת את עצמי מקנאת באנשים שיותר קטנים ממני ר=ק בגלל שהם יותר קטנים ממני...מבינה? משהו פה לא בסדר, בהתחלה התעלמתי מזה וחשבתי שזה סתם, אבל שמתי לב שהפךך לאשכרהה בעיה! הפרידה מגיל ההתבגרות ומהילדות קשה עבורי כי לא מיציתי אותם כמו שצריך מבינה? לא היה לי חבר, ולא ממש ביליתי, ולא הייתי בנאדם פתוח, בחצי שנה האחרונה בכלל נתקתי רק קשרים שהיו, פשוט לא עשיתי כלום לא ניצלתי כלום כאילו שרפתי תשנים האלה!!! ובגלל זה עצוב לי שאני כבר בת 18 כי טכנית זה כבר לא ילדה...אולי זה משהו פסיכולוגי (השנאה של הגיל) ואולי זה כי באמת לא מיציתי ...זו הייתה השאלה שלי...כאילו מה זה? מה עובר עליי? למה אני שונאת את הגיל שלי, כי אני שונאת וכשאני שואלת את עצמי "למה אני שונאת?" אין לי ממש תשובהה...רק שלא מיציתי...אבל לא נראה לי שזה הכל

 

[MoonMadness]

חמודה, העניין עם הגיל קשור לאותו הדבר -

לחרדה ולדיכאון שנכנסת אליהם. כמו שאת אומרת בעצמך - אין שום דבר רע בגיל שלך, כל החיים לפנייך, ההשוואות הללו לאחרים (שכדאי שיפסיקו, כי הן עושות לך רק רע) גם הן חלק מהדיכאון והחרדה. כולם במידה מסוימת מתבאסים שהזמן עובר, שהם מתבגרים והמוות מתקרב, והם לא הספיקו מספיק, ורצו להספיק יותר, כולם משווים את עצמם לאחרים - ולכן כל אחד יכול להתבאס מהגיל שלו - אם הוא בן 15, ואם הוא בן 80 - ובאותה מידה לשמוח מהגיל שלו - אם הוא בן 15 או בן 80 או כל גיל אחר. כל הדברים שאת מתארת טבעיים וקורים אצל כולם - רק שאצלך זה בעוצמות גדולות ומנופחות עקב החרדה והדיכאון, שבהם כדאי לטפל. זאת התשובה. אגב, את שואלת "למה אני שונאת" - התשובה לשאלה הזו (לכל שנאה) היא תמיד פחד כלשהו. אם תעני "כי אני פוחדת" תוכלי לשאול: "ממה אני פוחדת" ואז תתקרבי עוד יותר לתשובה שאת מחפשת. במקרה הזה- את פוחדת מהמוות המתקרב, את פוחדת לפספס את ילדותך, את פוחדת להתבגר, את פוחדת מהצבא, את פוחדת מכל מיני דברים, שהגיל 18 מסמל עבורך. אבל תאמיני לי שיהיה בסדר! גיל ההתבגרות נמשך כל עוד מחליטים להמשיך אותו. זה לא תלוי בגיל שלך, זה תלוי בהחלטה שלך שיהיה טיפול מוצלח

 

[נדיה ויינשטיין]

למה את שונאת עצמך?...

אם זו השאלה, אז זו יופי של שאלה.... מה שאת כותבת ומפרטת, אלו רק הביטויים היצירתיים לזה שאת שונאת את עצמך, ליצר ההרסנות שכרגע את נותנת לו את מלוא הכח שלך, המודע שלך כמעט שיחרר שליטה, והרצונות האחרים שלך "מנמנמים". בעיני, ברמה הפשוטה ביותר- "שנאה עצמית" זהו הרגל רגשי ומחשבתי, מין סיפור שהתרגלת לספר לך על עצמך שמפעיל את אותם הרגשות השליליים בכל פעם. סוג של תוכנה שמותקנת לנו בראש. אנו יצרנו אותה לא במודע לרוב, במהלך הילדות וההתבגרות, כש"אחרים משמעותיים" (הורים, אחים, דודים, שכנים, טלוויזיה, ילדים בבי"ס וכו) - סיפרו לנו דברים עלינו, והאמנו להם. ומאז התקליט השחוק הזה מתנגן לנו באישיות, ורק הולך ונשחק עם הזמן, וגם הורס את כל המערכת (גוף ונפש) בדרך. סוג של וירוס מחשבתי, שבסוף משבית את כל המחשב,אם תרצי .... כל עוד תמשיכי לשחק במשחק של הסיפור הזה - את תמיד תשלמי את המחיר הרגשי של סבל. יש אפשרות לתכנת מחדש את החשיבה שלך, יחד עם עם ביטויים של התנהגות חדשה בפועל, במציאות. ככה ניתן לשדרג "תוכנות מחשבתיות" שראשנו, שאינן תואמות יותר לרצונות שלנו ומעכבות אותנו בתוך כלא של מחשבות הרסניות. תביני, שזה משהו שלומדים, ותחליטי שאת רוצה ללמוד לשנות את התוכנה. אז - תמצאי דרך שמתאימה לך, בכדי להעצים את המחשבות החדשות שאת רוצה לחשוב על עצמך. זה דורש אימון ונחישות, אבל המח מגיב בסופו של דבר לרצון הבעלים. זה מתחיל מזה שתחליטי שאת הבעלים של חייך, וזה באמת תיק לא קטן בפני עצמו. ואם את לא יודעת מה לעשות עם זה - האחריות הראשונה שלך היא למצוא מישהו שיוכל לעזור לך עם זה. זו הסיבה שאנחנו חיים בחברה אם תביני את זה בגיל 18 ותפעלי עכשיו בכדי ללמוד לאהוב את עצמך, זה יתן לך פור של עשרות שנים על המון אנשים שעדיין לא קלטו את זה בגיל 50 איך המחשבה הזאת?.... אם תרצי את עזרתי - פשוט תרימי טלפון

 

[ראליסט מושבע]

נטע - נראה לי שמוליכים אותך עד כה בכיוונים

מוטעים ומטעים ("דיכאון,חרדה...."). לי נראים דווקא שני כיוונים אחרים - קושי שיש לך עם הדימוי העצמי שלך ,כי את כל העת "מקנאת" בצעירים ממך..... ,הכיוון השני - השאיפה למצויינות,פרפקציוניזם,המתבטא אצלך ברצון הבלתי מסופק להיות ו"לבלוע את העולם כולו" כמו האחרים - הצעירים,ותחושה בלתי מסופקת שכאילו את "הפסדת / מפסידה " את נעורייך,חייך. משום שאת מאוד צעירה בגילך,אך נמצאת בתחרות בלתי פוסקת במוחך כאילו כבר היפסדת הכל...,כאשר למעשה יהיו לך עוד המון שנים לעשות עוד ועוד - שזו עובדה חיה לגבייך,אך את בתחושתך הפנימית "מנותקת" מעובדת חיים זו. כניראה שתובנות אלה אולי יהיו מובנות לך שכלית,אך בנפשך - תישארי עם אותם פערים (בין מציאות לדימיון / פנטאזיה) גם הלאה,לכן אני מציע לך להיעזר בהורייך (שאולי מאוד ישמחו למפנה מצידך ) ולמצוא מטפל - פסיכולוג (לא בצבא - קב"ן) ,קודם כל כדי להתייעץ עימו לגבי מחשבותייך,ובהמשך אם ימליץ - לעשות טיפול.זה מאוד יכל לעזור לך כדי לשנות את "הסוויץ" הנפשי / חשיבתי בך,ולהביא אותך בתהליך טיפולי לאיזון נפשי ותפקודי.בהצלחה.