טוב..
.. מה עדיין לא אמרו המממ.. אה כן. את המורכבות של הספר, שלא תיאמן. כלכך הרבה קווי עלילה שונים שמצטלבים זה עם זה לסירוגין, איך הכל מתוכנן מראש בקפידה... איך שהספר מצד אחד מאוד בלתי צפוי, אבל מאוד ריאליסטי וקונסטרוקטיבי מצד שני, את העומק של הדמויות, את הנקודות מבט, שפשוט משנות לגמרי את התפיסה שלך ואת מה שאתה חושב על כל דמות... וזה באופן כללי, בלי להיכנס לעלילה עצמה, למה שכבר אמרו, לפוליטיקה ולתככים ולמלחמות (והאסטרטגיה) בווסטרוז מצד אחד, ואת כל החלק המיסטי ומסתורי של מה שלא בווסטרוז, או בקצוות ( דאני, ג'ון והחומה, סטאניס+מליסנדרה, יורון גרייג'וי, וכו') את כל הרמזים הקטנים שמרטין משאיר בין התיאורים האינסופיים שלו, ויש הרבה דרכים לפרש כל דבר.. והרבה דברים נוספים שאני כרגע לא זוכר... אגב, אני כן אוהב גם את ג'ון, וגם את דאני. מאז הספר האחרון, גם מתחיל לאהוב את סאנסה אה.. סליחה. את סאנסה אני לא אוהב. את אלאין.... את טיריון גם את כל הדמויות השנונות האחרות ואת הדמויות המסתוריות אבל הדמות האהובה עליי היא אצבעון. נ.ב. אני לא מכיר אף ספר שמשתווה לששא"ק ברוב הדברים שציינתי, וששכחתי, אבל אני ממליץ לך לקרוא ספרים של דיויד אדינגס: סדרת הבלגריאד וההמשך המלוריאן, סדרת הטאמולי... ספרים מאוד נחמדים.