חסרת שם היחידה
New member
היי כולם!
סורי שנעלמתי לדי הרבה זמן. הייתי צריכה קצת זמן לעצמי לגבש דברים ובעיקר לקבל החלטות חשובות. מה אגיד לכם?ימים לא קלים עוברים עליי. בלשון המעטה. ונכון שאני פייטרית ולא מרימה ידיים ובלה בלה ...אבל בתוך תוכי משהו עמוק ןחזק ממני די מתמוטט. אז עשיתי לי קצת "סמי ויפאסנה" עם עצמי. חלק מהחלטות התקבלו. ועם הרבה מאוד דברים קשה לי. עכשיו יותר מתמיד. אני השתניתי. לא מכירה את עצמי כזאת. השינוי הזה לפעמים גורם לי להעריך בי משהו אבל גורם לי המון פעמים להשבר. וזה קשה,וככל שהזמן עובר ההתמודדות שלי עם החיים,יותר נכון עם החיים בלי אבא שלי שונה. זה לא הולך ונהייה יותר קל. להיפך. והוא כל כך חסר לי כאן. ממש קשה לי עכשיו. וזה אפילו בדברים הקטנים,אפילו רגעים קטנים של אושר. החודש הזה הוא קשה במיוחד-כי קרו בו דברים נוראיים בשנה שעברה. אני לא מצליחה להתנתק מזה-זוכרת את כל התאריכים. זוכרת ימים ולילות כימים. זוכרת כמה נלחמנו ביחד,כואבת עד יומי האחרון את כאבו. וממשיכה לחיות. עובדת קצת,ממש קצת. רוקדת די הרבה.נפגשת עם אנשים יקרים. מתכננת תוכניות לעתיד-אני והשגעונות שלי! ואפילו פגשתי מישהו חמוד-ממש במקרה לפני כשבועיים. ואני לא ממש יודעת אם בכלל לתת לזה סיכוי,ולא בטוחה שזה מה שאני רוצה. אבל הוא עשה לי משהו בלב. מרגישה מאוד נוח איתו. מוזר,אבל כאילו לזמן אין משמעות... אנחנו מדברים המון,ויש לנו אחלה כימיה. היה לי כל כך קשה לספר לו על האובדן. ממש נקרעתי,אבל סיפרתי. זו המציאות,אין מה לעשות. הוא הקשיב,הצטמרר,הבין -ראיתי בעיניים. מאוד מצא חן בעיניי שהוא אמר שאין לו מה להגיד,שבטח יצא מפגר אם ינסה לנחם אותי. באמת ששום דבר לא מנחם. ככה נראים החיים בלי אבא שלי.
סורי שנעלמתי לדי הרבה זמן. הייתי צריכה קצת זמן לעצמי לגבש דברים ובעיקר לקבל החלטות חשובות. מה אגיד לכם?ימים לא קלים עוברים עליי. בלשון המעטה. ונכון שאני פייטרית ולא מרימה ידיים ובלה בלה ...אבל בתוך תוכי משהו עמוק ןחזק ממני די מתמוטט. אז עשיתי לי קצת "סמי ויפאסנה" עם עצמי. חלק מהחלטות התקבלו. ועם הרבה מאוד דברים קשה לי. עכשיו יותר מתמיד. אני השתניתי. לא מכירה את עצמי כזאת. השינוי הזה לפעמים גורם לי להעריך בי משהו אבל גורם לי המון פעמים להשבר. וזה קשה,וככל שהזמן עובר ההתמודדות שלי עם החיים,יותר נכון עם החיים בלי אבא שלי שונה. זה לא הולך ונהייה יותר קל. להיפך. והוא כל כך חסר לי כאן. ממש קשה לי עכשיו. וזה אפילו בדברים הקטנים,אפילו רגעים קטנים של אושר. החודש הזה הוא קשה במיוחד-כי קרו בו דברים נוראיים בשנה שעברה. אני לא מצליחה להתנתק מזה-זוכרת את כל התאריכים. זוכרת ימים ולילות כימים. זוכרת כמה נלחמנו ביחד,כואבת עד יומי האחרון את כאבו. וממשיכה לחיות. עובדת קצת,ממש קצת. רוקדת די הרבה.נפגשת עם אנשים יקרים. מתכננת תוכניות לעתיד-אני והשגעונות שלי! ואפילו פגשתי מישהו חמוד-ממש במקרה לפני כשבועיים. ואני לא ממש יודעת אם בכלל לתת לזה סיכוי,ולא בטוחה שזה מה שאני רוצה. אבל הוא עשה לי משהו בלב. מרגישה מאוד נוח איתו. מוזר,אבל כאילו לזמן אין משמעות... אנחנו מדברים המון,ויש לנו אחלה כימיה. היה לי כל כך קשה לספר לו על האובדן. ממש נקרעתי,אבל סיפרתי. זו המציאות,אין מה לעשות. הוא הקשיב,הצטמרר,הבין -ראיתי בעיניים. מאוד מצא חן בעיניי שהוא אמר שאין לו מה להגיד,שבטח יצא מפגר אם ינסה לנחם אותי. באמת ששום דבר לא מנחם. ככה נראים החיים בלי אבא שלי.
