Potato chips1
New member
היי כולם...
מה שלומכם? אני לפעמים קוראת אתכם, אך עוד לא כתבתי פה מעולם... היום אני כותבת כי יש לי בעיה מסוימת ואני צריכה את נקודת מבטכם. הצגתי את הבעיה שלי בפורום הורים למתבגרים ( נכון שאנחנו כבר לא מתבגרים, אבל אין פה פורום "הורים ל20+"), ונקודת המבט שלהם היתה מאוד "הורית", כך שלא יצאתי ממש מסופקת.. ד"א, אני בת 21. עוד חודש בעצם.ממש טריה בעשור השלישי לחיי..
אשמח אם תגיבו. היום דיברנו אני ואמא שלי סתם על דברים, ואיכשהו, אני לא זוכרת איך הגענו לזה, היא אמרה שעכשיו, בתקופה זו בחייה , היא נמצאת בסיטואציות שבחיים לא חשבה שתהיה בהן. שאלתי ממש בתמימות "כמו מה למשל?" והיא עשתה כזה פרצוף של מתלבטת אם לספר לי...אני צריכה לציין בשלב זה, שאני ואמא שלי מדברות המון, שיחות נפש כאלו, באמת בגילוי לב. הסתקרנתי ולחצתי עליה קצת...אז היא אמרה שהיא לא יכולה לספר, כי זה לא קשור אליה, אלא גם לאבא שלי. מלחיץ קצת, לא? היא אמרה שתספר לי עוד כמה שנים. אמרתי לה שהיא לא תזכור עוד כמה שנים, אז היא אמרה "איך לא אזכור? זה הדבר הכי דרמטי שקרה בחיים שלנו." בקיצור, אם קודם הייתי לחוצה, עכשיו כבר ממש נכנסתי לחרדה מסויימת... היא גם הוסיפה "זה לא משהו גדול כל כך. זה היה קטן ונהיה גדול". ברור לי שזה משהו שקשור בחיי הנישואין שלהם. 5 דקות לפני השיחה הזו ,דיברנו על זוג חברים ועל הקשר ביניהם והיא אמרה ש"כמוה וכמו אבא שלי אין. יש להם קשר ממש נדיר". לא הייתי צריכה שתגיד לי את זה בשביל לדעת, זה בולט כבר שנים שהם מאוד אוהבים ויש להם קשר נפלא. כך שאין לי מושג מה זה יכול להיות.... באיזשהו שלב היא כבר היתה מוכנה לספר לי, אבל כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת...וגם היא אמרה שאסור לי לספר לחבר שלי, אז ויתרתי כי יהיה לי מאוד קשה לא לחלוק עם חבר שלי משהו גדול כזה( לפחות זה נשמע גדול..). המשכתי להיות מודאגת כל הערב, והיא כל הזמן אמרה שאם אני חוששת ליציבות של חיי, אז שאדע שזה ממש לא משהו שמאיים עליי או על היציבות של חיי המשפחה. ושאני "אסמוך עליה". אבל אני עדיין לחוצה! באיזשהו שלב, זה גם נהיה ריב, כי היא טענה שזה מאוד ילדותי מצדי...אני לא יודעת מה ילדותי בעיניה. זה שאני רוצה לדעת? אני לא רוצה לדעת בגלל שאני חטטנית או רכלנית או משהו כזה...אני רוצה לדעת כי אני מודאגת וכי אני חושבת שאם אדע את האמת זה אולי ירגיע אותי. בינתים אני מדמיינת דברים שהם אולי יותר גרועים מהאמת...אני אפילו לא יודעת מה לדמיין. היא גם אמרה שזה לא ענייני ולא כל דבר שקורה בין הורים, הילדים צריכים לדעת. אמרתי לה שאני מסכימה איתה לגמרי! זה באמת לא עניני ואני באמת לא צריכה לדעת! אבל היא פתחה את הנושא, וגרמה לי לדאוג! זה לא שבאתי ואמרתי לה "אמא, ספרי לי עכשיו על כל הבעיות בינך לבין אבא!" היא התחילה לספר לי, ואז נסוגה. ואני חושבת שזה ממש לא פייר כלפי( לא שהיא לא ממשיכה לספר, אלא זה שבכלל התחילה), ושהיא טעתה בזה שהתחילה לשתף אותי. הלוואי שהיא לא היתה פותחת את הנושא בכלל. אמרתי לה את זה, אז היא אמרה "טוב, טעיתי, גם אני בנאדם. גם לי מותר. עכשיו תעשי 'ריווינד' ותמחקי את זה מהמוח שלך". אבל אני לא יכולה! זה לא הוגן לדעתי שהיא מתייחסת בכזו קלות דעת לטעות שלה, ומצפה ממני להתייחס באותה קלות דעת לתוצאות של טעותה.אני לא מסוגלת, זה מאוד מציק לי... היא גם אמרה לי" את לא ילדה קטנה, את אמורה להיות מסוגלת להכיל איזה משהו שפלטתי ולהתמודד עם זה". אבל אני חושבת שהיא מטילה עליי אחריות גדולה מדי...אז מה אם אני לא בת 10. גם היא, בת 50, היתה נסערת אם הוריה היו מודיעים לה למשל שהם מתגרשים. לא שאני חושבת שזה העניין, אני בטוחה שלא אפילו. סתם דוגמא. אז כאילו, מה היא מנסה לומר, שאני בגיל שכבר אסור לי להיות רגישה? אסור לי שיהיה לי אכפת מהתא המשפחתי שלי? אסור לי שהיציבות שלי בחיים תהיה תלויה בהוריי עדיין? זה מאוד לא מתאים לה. אין לי מושג מה קורה פה. בקיצור, אני זקוקה מאוד לעצתכם...מה אני אמורה לעשות? אני יודעת שאם אשאל שוב היא תספר, אבל אני לא בטוחה שכדאי לי לדעת... אתם חושבים שאני עושה עניין גדול מדי? שאני מגזימה בתגובתי הנסערת? אתם חושבים שאני צריכה להניח לזה? אשמח לתגובות, כי ממש אין לי מושג מה לעשות...
מה שלומכם? אני לפעמים קוראת אתכם, אך עוד לא כתבתי פה מעולם... היום אני כותבת כי יש לי בעיה מסוימת ואני צריכה את נקודת מבטכם. הצגתי את הבעיה שלי בפורום הורים למתבגרים ( נכון שאנחנו כבר לא מתבגרים, אבל אין פה פורום "הורים ל20+"), ונקודת המבט שלהם היתה מאוד "הורית", כך שלא יצאתי ממש מסופקת.. ד"א, אני בת 21. עוד חודש בעצם.ממש טריה בעשור השלישי לחיי..
אשמח אם תגיבו. היום דיברנו אני ואמא שלי סתם על דברים, ואיכשהו, אני לא זוכרת איך הגענו לזה, היא אמרה שעכשיו, בתקופה זו בחייה , היא נמצאת בסיטואציות שבחיים לא חשבה שתהיה בהן. שאלתי ממש בתמימות "כמו מה למשל?" והיא עשתה כזה פרצוף של מתלבטת אם לספר לי...אני צריכה לציין בשלב זה, שאני ואמא שלי מדברות המון, שיחות נפש כאלו, באמת בגילוי לב. הסתקרנתי ולחצתי עליה קצת...אז היא אמרה שהיא לא יכולה לספר, כי זה לא קשור אליה, אלא גם לאבא שלי. מלחיץ קצת, לא? היא אמרה שתספר לי עוד כמה שנים. אמרתי לה שהיא לא תזכור עוד כמה שנים, אז היא אמרה "איך לא אזכור? זה הדבר הכי דרמטי שקרה בחיים שלנו." בקיצור, אם קודם הייתי לחוצה, עכשיו כבר ממש נכנסתי לחרדה מסויימת... היא גם הוסיפה "זה לא משהו גדול כל כך. זה היה קטן ונהיה גדול". ברור לי שזה משהו שקשור בחיי הנישואין שלהם. 5 דקות לפני השיחה הזו ,דיברנו על זוג חברים ועל הקשר ביניהם והיא אמרה ש"כמוה וכמו אבא שלי אין. יש להם קשר ממש נדיר". לא הייתי צריכה שתגיד לי את זה בשביל לדעת, זה בולט כבר שנים שהם מאוד אוהבים ויש להם קשר נפלא. כך שאין לי מושג מה זה יכול להיות.... באיזשהו שלב היא כבר היתה מוכנה לספר לי, אבל כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת...וגם היא אמרה שאסור לי לספר לחבר שלי, אז ויתרתי כי יהיה לי מאוד קשה לא לחלוק עם חבר שלי משהו גדול כזה( לפחות זה נשמע גדול..). המשכתי להיות מודאגת כל הערב, והיא כל הזמן אמרה שאם אני חוששת ליציבות של חיי, אז שאדע שזה ממש לא משהו שמאיים עליי או על היציבות של חיי המשפחה. ושאני "אסמוך עליה". אבל אני עדיין לחוצה! באיזשהו שלב, זה גם נהיה ריב, כי היא טענה שזה מאוד ילדותי מצדי...אני לא יודעת מה ילדותי בעיניה. זה שאני רוצה לדעת? אני לא רוצה לדעת בגלל שאני חטטנית או רכלנית או משהו כזה...אני רוצה לדעת כי אני מודאגת וכי אני חושבת שאם אדע את האמת זה אולי ירגיע אותי. בינתים אני מדמיינת דברים שהם אולי יותר גרועים מהאמת...אני אפילו לא יודעת מה לדמיין. היא גם אמרה שזה לא ענייני ולא כל דבר שקורה בין הורים, הילדים צריכים לדעת. אמרתי לה שאני מסכימה איתה לגמרי! זה באמת לא עניני ואני באמת לא צריכה לדעת! אבל היא פתחה את הנושא, וגרמה לי לדאוג! זה לא שבאתי ואמרתי לה "אמא, ספרי לי עכשיו על כל הבעיות בינך לבין אבא!" היא התחילה לספר לי, ואז נסוגה. ואני חושבת שזה ממש לא פייר כלפי( לא שהיא לא ממשיכה לספר, אלא זה שבכלל התחילה), ושהיא טעתה בזה שהתחילה לשתף אותי. הלוואי שהיא לא היתה פותחת את הנושא בכלל. אמרתי לה את זה, אז היא אמרה "טוב, טעיתי, גם אני בנאדם. גם לי מותר. עכשיו תעשי 'ריווינד' ותמחקי את זה מהמוח שלך". אבל אני לא יכולה! זה לא הוגן לדעתי שהיא מתייחסת בכזו קלות דעת לטעות שלה, ומצפה ממני להתייחס באותה קלות דעת לתוצאות של טעותה.אני לא מסוגלת, זה מאוד מציק לי... היא גם אמרה לי" את לא ילדה קטנה, את אמורה להיות מסוגלת להכיל איזה משהו שפלטתי ולהתמודד עם זה". אבל אני חושבת שהיא מטילה עליי אחריות גדולה מדי...אז מה אם אני לא בת 10. גם היא, בת 50, היתה נסערת אם הוריה היו מודיעים לה למשל שהם מתגרשים. לא שאני חושבת שזה העניין, אני בטוחה שלא אפילו. סתם דוגמא. אז כאילו, מה היא מנסה לומר, שאני בגיל שכבר אסור לי להיות רגישה? אסור לי שיהיה לי אכפת מהתא המשפחתי שלי? אסור לי שהיציבות שלי בחיים תהיה תלויה בהוריי עדיין? זה מאוד לא מתאים לה. אין לי מושג מה קורה פה. בקיצור, אני זקוקה מאוד לעצתכם...מה אני אמורה לעשות? אני יודעת שאם אשאל שוב היא תספר, אבל אני לא בטוחה שכדאי לי לדעת... אתם חושבים שאני עושה עניין גדול מדי? שאני מגזימה בתגובתי הנסערת? אתם חושבים שאני צריכה להניח לזה? אשמח לתגובות, כי ממש אין לי מושג מה לעשות...
