טוב, הנה לך הניתוח שלי, מקווה שזה..
שלום לך, הרבה זמן לא ניתחתי שירים, אני אנסה לחזור לזה לאט בשבילך. זה ניתוח אישי וככה אני מפרש את הדברים, אני לא בטוח שתסכימי איתי אבל אולי זה יתן לך כיוון או השראה. אני מקווה זה יעזור לך. אני לא אחזור על המילה לדעתי הרבה פעמים אבל קחי בחשבון שכל מה שנכתב פה הוא בגדר דעתי בלבד. אז שנתחיל??? השיר "חיה לי מיום ליום" לחנוך לוין, מטפל בבעיית הדימוי העצמי המעסיקה כל אדם ובייחוד נשים. מין זה או אצל הבנות, גוברת המודעות לקשר שבין אדם לסביבה והן הופכות מוטרדות מבעיות מסוג מי אני ומה אני. כיצד אני נתפסת בעיני אחרים וכיצד הייתי מבקשת שיתפסו אותי. כיצד מגבש לו האדם דימוי עצמי? נראה כי דימוי עצמי הוא תוצר חברתי, שמעורבים בו שני תהלכיים. ראשית מעצבים אותו תגבותיהם ודעותיהם של האנשים שיש להם מגעם עם אותו אדם במיוחד האנשים שהוא מחשיבם ומכבדם (מי שרצה בי בערב, חזר בו עם עלות השחר) ושנית, הדימוי העצמי הוא תוצר של השוואות חברתיות שהאדם עורך ביחס לאחרים וסביבתו, (אומרים שהשמש שלנו מסתובבת סביב צירה, איפה הציר שלי? להסתובב זה נורא). תגובות חיוביות של האנשים סיבות (תמורת מילה אחת אתן כל כך הרבה) והידיעה שלו שהוא כמו אחרים ואולי טוב יותר מהם מגבשת מושג עצמי חיובי. תגובות שליליות של האנשים וסביבתו (אנשים מתחתנים סביבי גם אני רוצה...)מגבשת מושג של עצמי שלילי. גיבורת השיר היא נערה המשחקת בהצגתם של העובודת בחייה ומפנטזת על עולם שכולו אושר זהר ואפשרויות חיים מגוונות. לאורך השיר היא חושפת את המרחק בינה לבין אותו עולם אידיאלי ובכל זאת מתאוששת בכוח חיוניות ובעזרת דמיון המאפשר לה להמשיך וליצור לעצמה את העולם הנכסף. רוב השיר עוסק למעשה בתיאור מצוקתה של נערה או אישה בוגרת (לא בת שש עשרה) מצוקה הנובעת מיתמותה מול העולם או מתקשורת בין אישית לקויה. לדוברת בשיר מודעות חריפה לחיצוניותה (לא כל כך יפה ולא בת 16) הבלתי מושכת וממצבה הקלנדרי. הדוברת חשה דחויה וחסרת ביטחון. מפעם בה הרצון הנואש לאהבה, לקשר עם בן המין השני (תמורת מילה אחת אתן כל כך הרבה, תמורת מעט מאוד אתן...)רצון זה מתמקד בהצגה של כל מגבלויותיה תוך הדגשה של מודעות עצמית והשאווה לרכיבים הקוסמיים כדוגמת השמש שבוערת או האדמה המסתובבת סביב צירה. אין בשיר תיאור בסופו של דבר לקשר שנוצר ויש תחושה שהדוברת נידונה לסבול תמיד מכאב זה. השיר מעלה מצוקה אופיינית לאישה בוגרת בעלת דימוי עצמי נמוך ובודדה. המוחרפת אצל הדוברת בשיר גם בשל תנאים אובייקטיביים וגם בשל הראייה הסובייקטיבית שלה (מודעותה המוגזמת לחולשותיה) ורגישותה הרבה. רגישות זו אמנם מחריפה את תחשות הסבל אך היא מאפשרת לה להבין ביפה שמש שבוערת, עולם שמסתובב, וכד'. סיום השיר, מתאר את הדוברת כמי שכל ימיה היה לה שיח ושיג עם גורמים בשמים והייתה וראה בהם מטונימיה לחייה שלה. סיום השיר רומז לכיוון התפתחותה הרגשית של הדוברת ובעתיד לכך שהיא עשויה לבטא עצמה ביצרת אומנות. הדוברת מציגה עצמה כנערה לא יפה שין לה מה להציע לאחרים היות ואלו שבוחרים בה בערב, חוזרים בהם עם עלות השחר. היא מרגישה דוחה בהופעתה החיצונית ובגילה המבוגר ורואה בהם את האשמה היחידה למקור בעיותיה. בגיל שבו מתפתח הדימוי העצמי, נמדדת ההצלחה החברתית במידה שבה מחזרים אחרי הדוברת וביכולתה ליצור קשר עם בן המין השני. את אלה קובעים לא מעט הופעתה וגילה שבעצם מבריחים את המבוששים לבוא. חכמתה של הדוברת, מודעותה העצמית, ידיעותיה, העובדה שהיא נתפסת על ידי עצמה ועל ידי הסביבה כנערה לא אטרקטיבית במיוחד אבל חכמה אין בהם כדי לספק לדוברת ניחומים על הופעתה ועל חוסר הצלחתה החברתית. נראה שהנתונים האובייקטיביים של הופעתה החיצונית מוחרפים ומועצמים בכוח התחושה הסובייקטיבית שלה. עם זאת יש כאן מעין מעגל סגור, שכן התחושה האישית של הדוברת מוקרנת לסביבה וקובעת במידה רבה את הרושם שהיא מטביעה. הרצון לאהוב מישהו ולהיות אהובה יכול להתבטא בכל שלב בקשר מציאותי עם בן המין השני או בקשר דמיוני מסוים. הדוברת מאוהבת, אין לה מושג במי או מדוע התאהבה. אולם תחושות אלה הופכות אותה לבעלת עוצמת רגשות אינסופיים שתעשה הכל בשביל לממשם. זו שהיא אוהבת לא קיים במציאות, נוכח מודעותה לחסרונותיה ומגבלותיה, וזאת בדיוק הסיבה שהיא מעזה להתאהב. הוא (הדמיוני) אינו לועג לה ואינו פוגע בה נוכח גילה או המראה שלה. התנהגות זו מספקת לדוברת כמה רגעי אושר עילאיים הודות לעצם ההתאהבות במישהו אבל גורמת לה לשגות באשליה. כאילו יש סיכוי שזה יהיה קשר ממשי, מציאותי. היא אמנם מודעת לכך שזו אשליה (ואם יושיט לי יד, ואם יגיד רוצה) אבל הצורך שלה באהבה חזק עד כדי כך שהוא גובר על תפיסת המציאות. וכגודל האשליה כך גם ההתפכחות אחר כך. תחושת הבדידות החברתית המלווה את הדוברת אמנם מוזכרת לאורך כל השיר אולם הבדידות היא הרבה יותר מוחלטת. השיר מבליט את הכוח הנפשי שיש לדוברת. היא אינה מטשטשת את המציאות הקשה אלא להיפך, מדגישה אותה, אומרת אותה בקול ומנסה להתמודד איתה. היא ישרה ויוזמת כדי למצוא מישהו. היא מסוגלת להתבונן בעצמה גם מבחוץ באופן אובייקטי יותר. תוכונות אלה בולטות במיוחד בשיחה הנוגעת ללב בינה לבין עצמה כשיא מספרת על אותם פעמים שפגשה מישהו בתחנת רכבת, לא יצא מזה דבר אבל היא העזה וניסתה. היא לא מתביישת להודות בכשלונה ואף מאשימה אחרים בחלקו או מנסה לתת עיצה לאחרים. בשביל מה לבעור? בעבור מה? וכמה? בשביל מה?. גם בשיח הדימיוני שהיא יוצרת עם בחיר ליבה, זה שכן יבחר בה, היא מבקשת שישאל, שיתעניין, שיפתח לה פתח לשיחה גלויה וכנה, גם אם היא תהיה קשה, היא תהיה מוכנה לתת הכל בתמורה למעט, לשיחה קצרה אבל אמיתית ומלאת חיוניות. גם העבודה שהיא מצהירה, אני אתן לו כל כך הרבה, רק אם ישאל ובתמורה למעט מאוד מצביעה על כח פנימי ובכך טמון אולי, הסיכוי לשינוי במצבה. לשם השיר, יש משמעות הן במישור הקונקרטי והן במישור הסימלי. במישור הקונקרטי, אכן מתוארת שגרת יום יום שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בחיי הדוברת ואילו במישור הסימלי, חיים מיום ליום מעידים על זמן שעובר וללא שינוי ממשי מה שיוכל להוביל לתיאור עולמה הפנימי ורגשותיה של הדוברת. בעת הזיותיה הבהקיץ, (ואם יושיט לי יד) היא רואה את פני אהבה באשליה. ייחודה הרוחכני וכושר יצירתה של הדוברת באים לידי ביטוי בצורות או בשיחות שהיא מתארת בינה לבין האיש המיוחל וסביבם קושרת את עלילתה שלה. כוח יצירה, מודעות עצמית למגבלות ועולם פנימי כאוב הם בשבילה מעין מקלט ופיצוי על הסבל במציאות. מקווה זה נתן לך כמה כיוונים. סוף שבוע טוב, יהורם אור.