לא לא, זה לא הלך ככה...
תחושת האבדון שעדיין מקננת בי לא נותנת לי לשכוח
אז ככה, כחודש לפני ההופעה, התייעצנו עם חברה שגרה בלונדון לגבי איזה מלון כדאי לנו להתאכסן בו... אז היה מלון אחד שהיה ממש אבל ממש רחוק מתחתנת הרכבת, והיא הפחידה אותנו, אמרה לנו שבשעות מאוחרות ממש מסוכן בלונדון ועדיף לנו לקחת מונית היישר מהאצטדיון או מתחנת הרכבת למלון ככה לא ניתקל בסכנה והיא הוסיפה ואמרה- "מותק, זה לא ישראל, יהיה לך מזל אם תצליחי לברוח לפני שהוא יתקע לך כדור בראש!!!" ומאז התחלנו ממש לפחד, וגם חוויות התקיפה שעברו על חברה שלנו בלילה, ברחוב לונדוני ממש לא עודדה אותנו...
אחרי ההופעה, השעה הייתה 23:55 משמע שנותרו לנו 5 דקות בכדי לתפוס את הרכבת האחרונה למלון. היינו בתחנת הרכבת כשקיבלנו את הטלפון מעפרה שאמרה שציפור לחשה לה שחברי TT התכנסו באיזה פאב קרוב למלון שלה, אני זוכרת בבירור איך שירי ואני הסתכלנו אחת על השנייה, ואז כשאמרת שאת פורשת למיטה- קומה מתחתינו הרכבת שלנו הגיעה לרציף ואני ושירי היינו צריכות לרוץ, לכן החלטנו שעדיף לחזור למלון... אחרי זה ניסינו לנחם את עצמנו ואמרנו שאנחנו בטח מבוגרות בשביל ללכת אחריהם לכל מקום... אולי יומיים אחרי זה, עפרה כבר חזרה לארץ היא התקשרה אלינו, ווידאה טוב טוב שאנחנו לא נקפוץ מהחלון כשנשמע שרובי היה איתם בפאב באותו יום גורלי שבו החלטנו לתפוס את הרכבת האחרונה
אם רק הייתי יודעת שגם רובי שם... בלי יותר מדי אנשים סביבו... וששם מתרחש האיחוד האמיתי.... screw going back to the hotel alive---> i`m going to meet robbie