אמא מהאגדות!
``אם חורגת`` תמיד סלדתי מהמילה הזו ומכל אשר קשור בה. משהו בה עורר בי חלחלה והרגשת בחילה. משום מה בקטנותי, כשהמילה הייתה מוזכרת, תמיד הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי. מוכיחות, תובעות, דוקרות. היום אני מאושרת שהיא רק אם חורגת. ואז אני נזכרת בסינדרלה: בהשפלה, בבזיון, בהרגשת הדחיה. ואני רואה בעיני סינדרלה את עיני שלי. ההבדל הוא שאת סינדרלה הצליחו להשפיל, אותי לא. אני לא הסכמתי, עמדתי כמו חומה, ולא נתתי לחיצים המושחזים ברעל לחדור אל ליבי. עמדתי מולם חזקה ואיתנה. ואולי דווקה לכן היא פגעה ורמסה אותי- יותר מתחושת פחד מאשר מתחושת שינאה. היא לא מכשפה וגם לא פיה טובה, היא סהכ בנאדם(תשאר לעולם). לפעמים אני יושבת, חושבת, מה המניעים שלה לכך? מדוע היא מתנהגת אלי בצורה כזו? מדוע דווקה לי מבין כל אחיי היא נטפלת? ואז אני מביטה במראה, ורואה אותה, את אמי. ומשהו מתחוור לי, משהו מתבהר, היא רואה בי אותה, את האישה הקודמת של אבי, וכל עוד היא נמצאת בבית לא רק ברוחה, אלא גם בדמות, בדמותי שלי- זה מכעיס אותה, משגע אותה עד כדי שינאה. יש לי הרבה תמונות מצב בנוגע לאם ``חורגת``, כמו למשל: מעבר דירה חד ומהיר,(לחיות בצל שלה?! לא!) בגדים שנארזים במהירות בידיה הקפדניות ונעלמים מהאופק (היכן הם באמת?) כלים שנזרקים, ומשהיא שאומרת: ``מהיום קוראים לי `אמא` לא עוד בשמי הפרטי``... וגם זכרונות קצת יותר נחמדים: קישוט מחברות, עטיפת מתנות, אפיית עוגות בצוותא, אבל הכי הרבה אני זוכרת את המבט החד, המלא בשינאה, שמעורבים בו: טירוף, אכזריות ופחד- כאחד. אני זוכרת את עצמי אומרת לה:``את לא אמא שלי אז את לא תקבעי/תתערבי לי``... את הצעקות שבאו לאחר מכן, אבל אני גם זוכרת את אחותי הקטנה(מצד אבי) מכריזה: ``אני הבכורה`` ואני שואלת:``איך?`` והיא עונה בתמימות הילדותית:``את בכורה מאבא ואני מאמא, אפילו את יכולה לישאול את אמא, היא בעצמה אמרה לי``... כעסתי ככ, אז לא היה חשוב הקטע של ``משפחה מאוחדת``, של ה``כולם שומעים לי``, וכו. נגשתי אליה בצורה בוטה, פשוט התנפלתי עליה והיא התחמקה ואמרה: ``זה בשביל שהקטנה תרגיש אחריות``... אבל היא לא ידעה שמאז היא לא הייתה יותר אם, גם לא אם חורגת, כל הסמכות שהיא ניסתה להעביר נעלמה לה. היא לא הייתה יותר אם, גם לא אם חורגת... אבל היא כן הייתה דודה שלי, והיא עדיין... כן, אתן קוראות נכון, היא אחות אימי. אני יודעת שזה מוזר והרבה אומרים שזה ((די) מגניב, אבל זו מציאות, מציאות מגניבה ומכאיבה כאחד, מציאות... ואז אני עוברת אל אבי. עד גיל שש הייתי מאוד קשורה אליו. אבל זה היה רק `עד` ואתן ודאי מבינות מדוע. היא פשוט חיבלה ביחסים ביננו, רצתה שנהיה כמה שיותר רחוקים ומרוחקים. כיום, לאחר שהבנתי מה עשתה, אינני בטוחה שאוכל אי פעם להתקרב אל אבי באמת. כשאבי הבין מה היא מעוללת זה היה הרבה מאוד זמן אחרי שאני הבנתי, עד היום הוא כועס על שלא באתי לספר. אינני יודעת מדוע, תמיד לאחר שצעקה, הכתה או משהו, מעולם לא חשבתי ללכת לספר למשהו, לבקש עזרה, פשוט הרגשתי עם זה מגעיל, כמו ילדה קטנה שרצה להלשין. רציתי להתמודד עם זה לבדי, בכוחות עצמי, אך לא הבנתי שזה לא רק בידי. בשנה האחרונה התחלתי מעט להתקרב אל אבי, לנסות להבין, להשתתף ולשתף. זוכרת איך אמר לי פעם בכאב:``את לא מבינה שאני שונא אותה?`` הייתי בהלם, רעדתי, ובתוכי משהו בכה, זעק, בכיתי על אדם שנשוי למשהי 9 שנות סבל בשעה שהוא לא אוהב אותה, בשעה שהוא לא מסתדר ורוצה משהי אחרת. בכיתי על משהיא שנשואה לגבר שלא אוהב אותה, על משהי שלא זכתה בחיי אהבה, בכיתי על אחיי הקטנים שלא נולדו מתוך אהבה וחיבה (הם שלי ולעד יהיו שלי). הייתי מטושטשת ואז שמעת את קולו במעורפל: ``את לא מבינה שלולא הילדים הייתי פשוט מתגרש`` אני זוכרת איך צעקתי, זעקתי מתוך בלבול וערפול חושים :``לא אבא, לא!!!!`` ומשהו התבהר לי בצעקה הזו-אני קשורה ואוהבת חלק ממנה יותר מדי... את הילדים שלה... אמא מהאגדות!
אולי תספרי לבנות קצת יותר על אמך החורגת?..
