אני יכולה לספר (שוב...) עלינו?
אחי הקטן נולד לאב בן 55. ההריון שלו, מן הסתם, לא היה מתוכנן, ואני לעולם לא אשכח את הערב הזה, בספטמבר לפני 18 שנים, כשהורי זימנו אותי ואת אחי ה"גדול" (ההפרש בינינו פחות משנה), וסיפרו לנו שאמא בהריון והם לא יודעים מה לעשות. הם החליטו להתייעץ איתנו ולקבל ביחד החלטה משפחתית, כיון שילד נוסף במשפחה ישפיע על כולנו ויחייב את כולנו. השיקול העיקרי של אבא שלי נגד הבאת ילד לעולם כשהוא מבוגר, יחסית, היה שהוא נולד לאב מבוגר (אביו היה בן 60 כשהוא נולד, בן שישי לאמו ושמיני לאביו), ובגיל מאוד צעיר (3) נשאר יתום מאב. הוא אמר שכל חייו כעס על אביו שלו, ועכשיו הוא הולך לעשות את אותו הדבר לילד שלו. הפתרון שלו היה מורכב מהמון שעות עם הילד הזה - הם היו יושבים יחד וקוראים אנציקלופדיות, מטיילים, משוחחים, אוכלים - אבא שלי הקדיש לילד הזה הרבה יותר משהקדיש אי פעם לנו, הגדולים. בנוסף לזה הוא דיבר איתו המון על המוות באופן כללי ועל המוות שלו באופן ספציפי. סיפר לו על גלגול נשמות _הוא האמין בזה) ודברים דומים כבר כשהיה בן 3-4. תמיד כעסנו עליו "איך אתה מדבר עם הילד?" אבל הוא בשלו. אבא שלי נפטר פתאום לפני כמעט 7 שנים, כשאחי הקטן היה בן 11. הוא לא היה חולה, לא היו שום סימנים מקדימים. אדם בריא בן 65, שעושה התעמלות, אוכל הכי נכון שאפשר, עובר בדיקות תקופתיות והכל מושלם. מה שמדהים זה שאחי היה מוכן למוות הזה. אבא שלי הכין אותו לכך במשך 11 שנים. ברור שהוא היה עצוב והתאבל עליו, אבל הוא היו לו תכניות פעולה (הוא החליט, למשל, לא להגיע ללויה כי "אבא לא רצה שאני אראה אותו מת"), הוא דיבר הרבה על הנשמה של אבא ואיפה היא עכשיו, וניסה להתנהג כמו שאבא היה רוצה שהוא יתנהג. ההתמודדות שלו עם כל הענין היתה מדהימה ומרגשת. עד היום הוא זוכר חוויות מיוחדות לו ולאבא, הוא שואל שאלות על אבא ומתעניין, ומכולנו - הוא הכי דומה לו, גם מבחוץ וגם מבפנים.
