היי יקירות

[א י ר י ת3]

היי יקירות

היום בתי הגדולה ליוותה את אבי חברתה הטובה לדרכו האחרונה,היא התקשרה אלי ואמרה לי שנורא מפחיד אותה המחשבה שיקרה משהוא לי או לאבא שלה שכן היא לא מסוגלת להתמודד עם אובדן של היקרים לה מכל,אמרתי לה שזה דרכו של העולם ולפחות הא נהנתה מאתנו מה יגידו אחיותיה הקטנות? פתאום היא גרמה לי לחשוב על מה שהדחקתי והתוצאה שאני ערה בשעה כזו. אירית

 

[בואו עננים]

האין אובדן מפחיד את כולנו?

אנחנו יודעים שזו דרכו של עולם ובכל זאת זה מפחיד אותנו לא פחות וקשה קשה לנו לקבל את המות כשהו קורה

 

[dinary]

זוועה כמה שמפחיד../images/Emo5.gif

מזל שיש לנו מנגנון הדחקה משוכלל, בלעדיו ובלי התקווה שטבועה בכולנו בבסיס, לא היינו יכולים לנהל חיים נורמליים ואפילו לשמוח בהם.

 

[pf26]

אבדן

אבי נפטר כשהיה בן 64 וכואב לי מאד על כך שהאפרוח לא הכיר אותו בכלל. חמי לעומת זאת נפטר בגיל 76 וגם אותו האפרוח בקושי זכה להכיר. ההרגשה שלי היא בדיוק מה שאת מתארת - לפחות הגדולים שלי נהנו מסבים אוהבים ויכולים לזכור חוויות משותפות שהיו. לקטנצ'יק אין כלום.

 

[א י ר י ת3]

אובדן

חמי וחמתי חיכו שנים לרגע המיוחל אך לא זכו לראות את הנסיכות הקטנות ביום שנולדו חמתי אושפזה במצב קשה,דחינו את הארוע לחודשיים לראות מה ילד יום וביום חלוקת ההזמנות היא נפטרה לצערי ולא זכתה לראותן כלל,הורי לא זכו גם כן,אבל הקטנות יודעות מי הסבא והסתא שלהן ושהן שומרים עליהן מלמעלה בשמיים. הגדולה גדלה בחממה של הורי ולכן האובדן של הורי קשה לה עד היום. לכן אני משמשת להן בכייף סבתא-אמא . עצוב לשמוע שאבדתן הורים בגיל 51,64 . לכן העיקר הבריאות הכל מתגמד אירית

 

[חמניה1]

מקווה שהבוקר הדברים נראים פחות

קשים. את הבעת את החרדות שלי. אמא נפטרה שהייתי בת 24. היא היתה בת 51. מפחיד אותי שאני אהיה בת 51 הבנות שלי יהיו בנות 14 ו - 11 .

 

[אלהלי]

כן..אבל את תהיי אתנו../images/Emo25.gif

 

[טילי2]

אני מאוד מתחברת לתחושת האובדן דרך

הזמן השאול שיש לי כרגע את אבא שלי. כידוע לכם הוא חלה בסרטן והניתוח וההקרנות לא בלמו את המחלה. האיש הזה הוא גיבור בהתמודדות שלו עם מה שקורה איתו. הוא לא מוכן שנכניס מטפל נוסף(יש פיליפינית שמטפלת באמא שלי ובניהול הבית)הוא דואג לנקיונו האישי, לא מוותר בכלום, דואג לקניות וחשבונות ועושה תוכניות ופעולות להקל עלינו בהתמודדות עם אמא שלנו לאחר שהוא יאסף אל אבותיו. הם נמצאים אצלי לשבת בכל שבועים (השבת הם כאן) ואני מאושרת מכל רגע שהוא איתנו. לעומת זאת האמא שלי היא "מת חי" כבר שנתיים.מאבדת את החיבור שלה לסביבה יותר ויותר וזה מכאיב. הבנים אוהבים אותם מאוד ואני מקווה שהם יזכרו אותם. אני בטוחה שאתן שואלות את עצמכן איך היא מתחברת לאובדן דרך אביה ולא דרך הילד שלה שנפטר בגיל חצי שנה? האובדן מקושר אצלי היום להורות ולא לילים. אולי זו הדחקה של הפחדים שלי וזו זכותי. אני רוצה לספר לכן משהו מדהים בהקשר לזה: כשהבן הבכור שלי נולד, פרצה האינתיפדה. אני לימדתי בסניף של המכללה שלי בקרית ארבע. זה היה סידור מצוין כי גרתי בגוש עציון ותוך רבע שעה היתי בעבודה. כל ההריון היו זורקים אבנים על האוטו כשעברתי במחנה פליטים. בסוף השנה בקשתי לעבור לבסיס האם בירושלים, בטענה שאני לא רוצה שהילד יהיה יתום. כעבור חודש הייתי אם שכולה. עכשיו מלמדים את הסיפור כסוגיה באמונהץ

 

[טילי2]

לילים=לילדים

 

[בואו עננים]

הספור שלך מצמרמר ....

לכן אמרתי שאובדן מפחיד כל כך... לא יודעת איך אצלכם , חושבת שחלק מהדור שלי, שנקרא היום "הדור השני" עיצב את היחס שלו לאובדן , כתובנה מהורינו, שרובם איבדו את משפחותיהם, וראו אחים, חברים ומליוני אנשים שמאבדים את חייהם... קודם במחנות וכו'... ומיד לאחר מכן במלחמת העצמאות שלנו. יתכן שמי שראה כל כך הרבה מוות נאטם, מנסה להגן על עצמו , מדבר פחות על רגשות... היום כשאני חושבת על זה... נולדתי 6-7 שנים לאחר שהורי איבדו את משפחתם הם הזכירו את הוריהם, אבל לא היתה הרגשה של אובדן נוראי.... לא היו ימי זכרון או נרות,(ברור כי לא ידעו את התאריך) דמעות בוודאי לא היו- אז שה נראה לי כלםני שנות דור... גם את חבריהם שנהרגו במלחמה או נפטרו ממחלות (והיו רבים רבים כאלו) לעולם לא הזכירו...

 

[כחלחל]

ספרו לי על זה......

אני הייתי בן 11 כשאבי נפטר. והקטנצ'יק שלנו היה בן שנתיים וחצי כשאחיו בן 21 וחצי הלך מאיתנו לפני כשלושה חודשים.

עכשיו אנחנו ביעוץ איך לספר לו ומה הוא יזכור בכלל. וכמו בכל דבר אחר, עניין ה"הורות המאוחרת" מוסיף זוית ראיה נוספת לדברים.

 

[טילי2]

כחלחל, כשאתה מציץ אלינו לבסוף וחולק

סיפור כל כך קשה וטעון, לא נותר לי אלא לשלוח לך

 

[פנה קוטה]

אני הייתי בחודש שישי להריוני

כשאבי נפטר. הראיתי לו את הקלטת מסקירת מערכות שעשינו ככה לפחות זכה "לראות" את נכדו שטרם נולד. הוא ביקש ממני לא לקרוא לו בשמו כדי שיהיה הוא עצמו ולא נושא עול כבד ועצוב. מכיוון שידענו באיזה שם נקרא לילד עוד הספקתי לומר אותו לאבי ששמח על השם - ירדן. כיום כחלחל ואני מתמודדים עם אובדן בננו הגדול ונותרנו עם בננו החייל ועם הקטנצ'יק הזה שמחזיק אותנו שפויים. בתוך כל זה עדיין שומעים הרבה צחוקים אצלנו. שרק ימשיכו . הרבה בריאות לכולנו.

 

[טילי2]

פתאום יש לי הרגשה שמאחרי הרבה מקרים

ים של הורות מאוחרת, מסתתרת איזה טרגדיה. אבל כמו שאמרה פנה קוטה האם בכל המשפחות באמת שומעים המון צחוקים? אצלי בבית יש המון צחוקים וצעקות, שירים וסיפורים. אני חושבת שהצלחנו שהמצב יהיה כזה כי הבן הבכור שלנו שייך לאופרה אחרת של חיינו שהורדנו עליה מסך, הן מבחינת מגורים, פרנסה וסגנון חיים.. הבנים הם במקום אחר, סוג חברה אחר לטוב ולרע. אנחנו גם מתכונים להגיד לילדים אודות בנינו המת, שהוא ילד שהיה לאבא ואמא לפני שהם נולדו. לפעמים ישועתי ואני יושבים בפינת המשפחה והמפלצות בחדרם צוחקים ומשוחחים ואנחנו מסתכלים אחד על השני במבט של האם היה זה או חלמנו חלום... אנחנו תמיד מרגישים שהם ילדו אותנו ולא אנחנו ילדנו אותם.

 

[חמניה1]

כחלחל ופנה קוטה

אין לי מילים.. ובטח לא עצה. רק חיבוק ממני שלא מכירה.

 

[שמחה כפולה]

אני מצטרפת ל ../images/Emo24.gif

שלא תדעו עוד צער לעולם. שהקטן והחיל יחזירו את הצחוק והאושר למעונכם.

 

[אמאשל נתנאל]

קבלו גם ממני ../images/Emo24.gif

גדול וענק על האובדן סליחה על השאלה שאולי פותחת פצעים ואתם רשאים להתעלם האם הקטנצ'יק לא שואל על אחיו הגדול שלפתע נעלם?

 

[פנה קוטה]

הוא בהחלט שואל ואנחנו לפי עצתו

של הפסיכולוג עונים תשובות שתתאמנה לתפיסה שלו בגיל הזה. אנחנו נעזרים בספרי ילדים שונים שנכתבו למטרה הזו ולאט לאט בונים איזה סולם שבו נוכל לעלות וגם לרדת כשצריך. העניין מורכב מאוד וטעון ואנחנו מנסים לעשות את כל מה שצריך בדרך הטובה ביותר. אנחנו כולנו בטיפול ולומדים איך לחיות עם האסון הנורא הזה.אני מקווה שנצליח.

 

[טילי2]

מסתכלת על ספרים לילדים שעוסקים

במות סבא או סבתא. ראיתי כמה דברים ומה שהכי אהבתי היה ספר מסדרת הספרים של שולה מודן על ליאור. לא זוכרת בדיוק את השם. הוא מספר על יחסי ילד סבא. אח"כ שהסבא חלה בסרטן תהפוכות המחלה עד למותו. לא רציתי לקנות מראש מחשש לעינא בישא. אבל מה יש ספרים שעוסקים באובדן אח? אנחנו היינו מעט מאוד בטיפול איך לאבד את האסון שפקד אותנו. אבל מכיוון שהחלטנו שהילדים האלה הפרק אחר בחיינו שלא קשור לפרק הקודם ועשינו מעבר חד לעיר עם כל מה שמשתמע מזה: חברה חדשה, קהילה ואפילו עבודה חדשה לבעל. עסינו פרק קטן של טיפול איך להתארגן לילדים החדשים ולא לעשות השוואות ולא להכנס לחרדות וכנראה שהתמענו את החומר הייטב. אבל אצלינו התרסקו דברים ושום דר ביננו כזוג לא אותו דבר כמו שהיה לפני השבר. נצתרך כנראה לעבור עוד פרק טיפולי לפתור כאן דברים.

 

[בואו עננים]

מות בן/ אח

כל כך נוגעים ללב הספורים שלכם... אולי יש הבדל בין מי שאיבד את אחיו לבין מי שנולד כבר למצב שכול .... הוא ,אני מניחה, אינו מתגעגע, למי שלא הכיר, חבל לובוודאי על הוריו ועל צערם, אבל הצער שלו הוא מישני מי שמת אחיו חש צער על האובדן, וגם הוריו משתנים-- כל משפחה וההתמודדות שלה, אבל בוודאי קשה להם יותר לשמוח בשמחות שלו וכו'....