היי. חדשה פה.
כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב פה ואם לכתוב בכלל, אבל הגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר על כל מה שעובר עליי.
רקע:
# אני גרושה חצי שנה.
# יש לנו ילד משותף בן 6 במשמורת שלי.
# הבן שלי עבר טלטלה בחצי שנה הזו מלבד הגירושים. הגרוש שלי היה אבא לא נוכח בנישואים ובהתחלה סיכמנו הסדרי ראייה של פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה. זה לא עבד טוב ולבן שלי היה קשה עם זה, אז כרגע הם מתראים רק פעמיים בשבוע ורק פעם בשבוע הוא ישן אצלו. ורק לפעמים הם מתראים בשבת.
# אנחנו גרים במושב בצפון, בקהילה מלאה במשפחות - מה שמתסכל אותי מאוד. נמאס לי לראות זוגות, נשים בהריון ומשפחות. המשפחה שלי גרה במרכז, אבל אני עדיין לא מרגישה שנכון לי לחזור לשם וזה קשה כשכולם רחוקים ואני פה לבד.
# לפני הגירושים, בנינו בית חדש שהספקתי לגור בו 3 חודשים בערך ואז עזבתי עם הבן שלי ועברנו לדירה שכורה במושב. אז ככה שהגרוש שלי ואני חיים עדיין באותו מושב.
# הגרוש שלי הכיר מישהי לפני 3 חודשים בערך והם מיסדו את הקשר לפני שבועיים - התחשק לי לירות במשהו או לחילופין לקפוץ (הכוונה לירות במטווח ולצניחה חופשית - אין לי נטיות התאבדותיות או רצחניות).
# הנישואים שלי היו מלאים בהשפלות, באלימות מילולית, בהאשמה ובביקורתיות. עליי נפלה האשמה של השבר בזוגיות ועליי נגזר לתקן את הזוגיות. תמיד הרגשתי שאני מתגוננת ועוד יותר גרוע - הייתי בקונפליקט עם עצמי, האם אני בסדר או לא. היינו נשואים שמונה שנים, מתוכם סבלתי חמש שנים כאשר השלוש שנים האחרונות היו סיוט. לא ראיתי או שהתעלמתי מכל נורות האזהרה שהיו בהתחלה וכל פעם נתתי הזדמנות נוספת. קיוויתי שאצליח, שאצליח לשנות. התאכזבתי כל פעם מחדש ובדרך איבדתי את עצמי.
# היום אני שלמה עם ההחלטה של מעשיי. אני מבינה שלא היה סיכוי לשנות את המצב כאשר רק צד אחד מבין את הבעיה עם היגיון בריא. לא מתחרטת ואין לי שום רגשות לגרוש לי - לא נותר לי שום דבר בשבילו כבר לפני שלוש שנים.
# היום בעצם אני מתחילה את החיים שלי מחדש. בגיל 36 אני יודעת (פחות או יותר) מה אני רוצה, לפחות לזמן הקרוב. סוף סוף החלטתי מה ללכת ללמוד ואני רוצה להתחיל בשנה הקרובה.
# זוגיות - רחוקה ממני כרגע.. לא מרגישה שלמה לזה עדיין אפילו שאני מאוד רוצה.
# ילדים - מבחינתי אין מצב לעוד ואני רוצה להיות בסדר עם זה. אני רוצה להרגיש בסדר עם זה גם אם אחרים יסתכלו עלי בעין עקומה. אני רוצה להרגיש בסדר עם זה מבחינת הבן שלי שלא יהיו לו אחים/יות ממני. אני רוצה להיות בסדר עם זה מבחינתי, כי לפעמים זה כואב לי שאין לו את זה.. אין לו את כל מה שיש לאחים/יות... והוא כבר בן שש.. זה כבר לא יהיה אותו דבר, כמו אם היה בן שנתיים או שלוש.
טוב.. לא יודעת מה עוד לרשום... ובכלל רציתי לשאול את דעתכם/ן לגבי:
שינוי שם המשפחה שלי חזרה לשם נעוריי. איך זה משפיע על הבן שלי? זה מפריע לנו מתישהו? מבחינתי הוא לא צריך לדעת מזה עכשיו, גם כי הוא קטן ומה יש לו לדעת וגם מה הוא יבין? כשיהיה גדול יותר אולי יהיה יותר קל להסביר. אבל השאלה היא האם לא לשנות בגללו?
שמחה להכיר
כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב פה ואם לכתוב בכלל, אבל הגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר על כל מה שעובר עליי.
רקע:
# אני גרושה חצי שנה.
# יש לנו ילד משותף בן 6 במשמורת שלי.
# הבן שלי עבר טלטלה בחצי שנה הזו מלבד הגירושים. הגרוש שלי היה אבא לא נוכח בנישואים ובהתחלה סיכמנו הסדרי ראייה של פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה. זה לא עבד טוב ולבן שלי היה קשה עם זה, אז כרגע הם מתראים רק פעמיים בשבוע ורק פעם בשבוע הוא ישן אצלו. ורק לפעמים הם מתראים בשבת.
# אנחנו גרים במושב בצפון, בקהילה מלאה במשפחות - מה שמתסכל אותי מאוד. נמאס לי לראות זוגות, נשים בהריון ומשפחות. המשפחה שלי גרה במרכז, אבל אני עדיין לא מרגישה שנכון לי לחזור לשם וזה קשה כשכולם רחוקים ואני פה לבד.
# לפני הגירושים, בנינו בית חדש שהספקתי לגור בו 3 חודשים בערך ואז עזבתי עם הבן שלי ועברנו לדירה שכורה במושב. אז ככה שהגרוש שלי ואני חיים עדיין באותו מושב.
# הגרוש שלי הכיר מישהי לפני 3 חודשים בערך והם מיסדו את הקשר לפני שבועיים - התחשק לי לירות במשהו או לחילופין לקפוץ (הכוונה לירות במטווח ולצניחה חופשית - אין לי נטיות התאבדותיות או רצחניות).
# הנישואים שלי היו מלאים בהשפלות, באלימות מילולית, בהאשמה ובביקורתיות. עליי נפלה האשמה של השבר בזוגיות ועליי נגזר לתקן את הזוגיות. תמיד הרגשתי שאני מתגוננת ועוד יותר גרוע - הייתי בקונפליקט עם עצמי, האם אני בסדר או לא. היינו נשואים שמונה שנים, מתוכם סבלתי חמש שנים כאשר השלוש שנים האחרונות היו סיוט. לא ראיתי או שהתעלמתי מכל נורות האזהרה שהיו בהתחלה וכל פעם נתתי הזדמנות נוספת. קיוויתי שאצליח, שאצליח לשנות. התאכזבתי כל פעם מחדש ובדרך איבדתי את עצמי.
# היום אני שלמה עם ההחלטה של מעשיי. אני מבינה שלא היה סיכוי לשנות את המצב כאשר רק צד אחד מבין את הבעיה עם היגיון בריא. לא מתחרטת ואין לי שום רגשות לגרוש לי - לא נותר לי שום דבר בשבילו כבר לפני שלוש שנים.
# היום בעצם אני מתחילה את החיים שלי מחדש. בגיל 36 אני יודעת (פחות או יותר) מה אני רוצה, לפחות לזמן הקרוב. סוף סוף החלטתי מה ללכת ללמוד ואני רוצה להתחיל בשנה הקרובה.
# זוגיות - רחוקה ממני כרגע.. לא מרגישה שלמה לזה עדיין אפילו שאני מאוד רוצה.
# ילדים - מבחינתי אין מצב לעוד ואני רוצה להיות בסדר עם זה. אני רוצה להרגיש בסדר עם זה גם אם אחרים יסתכלו עלי בעין עקומה. אני רוצה להרגיש בסדר עם זה מבחינת הבן שלי שלא יהיו לו אחים/יות ממני. אני רוצה להיות בסדר עם זה מבחינתי, כי לפעמים זה כואב לי שאין לו את זה.. אין לו את כל מה שיש לאחים/יות... והוא כבר בן שש.. זה כבר לא יהיה אותו דבר, כמו אם היה בן שנתיים או שלוש.
טוב.. לא יודעת מה עוד לרשום... ובכלל רציתי לשאול את דעתכם/ן לגבי:
שינוי שם המשפחה שלי חזרה לשם נעוריי. איך זה משפיע על הבן שלי? זה מפריע לנו מתישהו? מבחינתי הוא לא צריך לדעת מזה עכשיו, גם כי הוא קטן ומה יש לו לדעת וגם מה הוא יבין? כשיהיה גדול יותר אולי יהיה יותר קל להסביר. אבל השאלה היא האם לא לשנות בגללו?
שמחה להכיר