היי חדשה כאן

היי חדשה כאן

איבדתי את אמא שלי לפני שנה וקצת, כאשר הייתי בחודש חמישי בהריוני הראשון. אמי חלתה במחלה נדירה וסופנית. חלף רק חודש וחצי מאז שגילינו את המחלה ובו הרופאים אמרו לנו לקחת אותה לבית ולעטוף אותה בחום ואהבה ואז היא נפטרה. רק בת 50... היחסים ביני ובין אמי היו מאוד הדוקים ולא הייתי עושה כלום בלעדיה. הלידה בלעדיה הייתה מאוד קשה וכך כל ההתמודדות מאז. הבן שלי כבר עוד מעט בן שנה והוא מסב לי המון אושר אך מצד שני יש לי פשוט חור ענק בלב שאיני מצליחה להתמודד איתו. היה לי מאוד קשה לכתוב פה אל מה שכן גרם לי לעשות זאת היא שכולכן כמוני. וכנראה שרק אתן תוכלו להבין אותי. אני אשמח להכיר אתכן, לקבל ממכן תמיכה ולתת בחזרה.
 

mykal

New member


איזה יופי שיש לך בן, שמסב לך אושר.
חבקי אותו חיבוק חם של אמא אוהבת.
ותרגישי כבר קצת יותר טוב.

המשיכי לכתוב --הכתיבה עוזרת ל'סתום' את החור,
לעשות סדר בדברים.

מאחלת לך טוב. ואני כאן כדי לתמוך בך.
 
תודה מאמי

אני באמת מקווה שהכתיבה תעזור במשהו. אני מרגישה שהחיים שלי בכאוס גדול כי עדיין יש לי אחים קטנים ואבא שלי לא בדיוק יודע לתפקד. אז יוצא שאני צריכה להיות תמיד מעורבת שם במה שקורה ובעלי טוען שאני צריכה להתייחס יוצר אליו ואל הבן שלי. לכן כל הזמן אני מרגישה חצויה.
 

mykal

New member
חבל, שאת מתמודדת

גם עם בעיות טכניות שהן רגשיות.
אבא לא יודע להתמודד עם האחים הקטנים, זה די טבעי,
מי שעשתה זאת קודם זו אמא.
אולי במקום שזה יהיה העול שלך, אולי שתבוא מטפלת בצהרים, תכין צהרים,
יכינו שעורי בית, ילכו לחוגים,
ושיום אחד יבואו אליך.
אמנם אינני יודעת מה גיל האחים, אבל יש צורך בפתרונות טכניים שלא יהיו העול לאבא,
ואז יוכל להיות שם בשבילם מבחינה רגשית.

מאחלת לך הרבה כח. ואם תרצי אולי עיצה ועזרה אנחנו כאן.
אגב, שתפי את בעלך, שירגיש גם חלק ולא שהם על חשבונו.
דברו על הקשיים, פתיחות היא כמעט הפתרון.
בהצלחה.
 
לחור גדול בלב

אם תעייני בתכתובות קודמות של השנה האחרונה תראי את החור שמלווה אותי מאז ה ששי באוקאובר 2011. כ"כ מבינה ללבך. אני בעצמי בת 46 ומרגישה ילדה קטנה ואבודה, אמא לשתי מתבגרות וילדון בן חמש וחצי, אבא חולה ונזקק, אח חולה נפשית. כל העול שהיה מוטל על אמא עבר אלי. כבד. כבד מאוד. יודעת שבעלים לא ממש מתים על לחלוק אותך עם אחרים. בשביל להוריד מהם- תינוקות בעצמם עד כמה שהכרתי את הזן, יש את המקום הזה- הכתיבה משחררת. אמחנו כמוך- בשר ודם עם חורים בלב. נכון שאנונימיות אבל לגמרי אמיתיות. אשמח להיות כאן בשבילך. חבקי את בנך באהבה וזכרי- הוא הנכד של אמא האהובה שלך. מן הסתם יהיו עוד נכדים שימלאו את ימייך (ולילותייך...). לא מאמינה שהכאב קהה עם הזמן אלא משתנה. מנסיוני הדי טרי זה נע בין הדחקה, התפרצות ולפעמים לפעמים הכרה והשלמה וחו"ח. שיהיה לך שבוע קל.
 
היי אור מה קורה?

אור, את מקסימה!!
אמא שלי עזבה את העולם קצת לפני אמא שלך... 20 לאוגוסט 2011, יום שבת, 12:15.
הדברים שרשמת כל כך נכונים, ואני מרגישה שסוף סוף מישהו באמת מבין לליבי. ובאמת איך אפשר להתמודד עם כל העול הזה? כשאת בעצמך שבורה לרסיסים?
אני אישית מרגישה שמאז שאמא שלי הלכה שום דבר לא עושה לי טוב באמת, שום דבר לא משמח אותי וגורם לי נחת, כמובן חוץ מהבן שלי שהוא האור שלי.
 
היי לך

ענית לעצמך בעצמך. ב"חוץ" מהבן שלי הוא לא באמת "חוץ" הוא הכל. זה הכח. מכאן תשאבי את הכוחות למרות שהמקצוע הזה- אמהות, הוא הקשה והתובעני מכל אלה שנתקלתי בהם. ונתקלתי. ובדרך יבואו עוד "חוצים" קטנים וייצרו שגרה תובענית שביוםיום תשאב אותך ותותיר פחות פנאי למחשבות האבל. אלה יבואו ברגעי ה"פוס". בלילה, סופ"שים כשאת בשעות עם עצמך. ואז שוב תבוא השגרה ותכריח אותך להיות אקטיבית. אסור ליפול. את אבדת אמא. כמה זה כואב. ואת בעצמך אמא... חייבת להיות חזקה בשבילו. כרגע את כל עולמו. וגם בעתיד תהיי הסלע של ילדייך. זה בעיני תמצית הפרדוקס. צריך להיות אמא חזקה ואת מרגישה ילדה שנתייתמה. הסנדביץ' הזה... ההשלכות.. הפחד שתוקף אותי ש"אם לי יקרה משהו כזה מה יהיה אתם? מי ימלא את המשבצת הענקית הזאת?" מאז שאמא איננה זה לא מרפה ברמה יומיומית. אז כרגע- כל שמחה שמסב לך הבן שלך היא עוד לבנה בדרך הארוכה אל האין ברירה- ההשלמה עם המצב. לא נראה לי שהאבדן מתטשטש עם הזמן אלא משנה גוון. לא מצליחה לשמוח, מצליחה ליהנות לרגעים חטופים ונבהלת מעצמי שוב ושוב. נמלאת רגשות אשם. מאחלת לך המון כח ורק אושר בהמשך הדרך. בטוחה שזה מה שאמא הייתה רוצה בשבילך. סליחה שנסחפתי.
 

עדיהר1

New member
חור בלב - כמה לחץ נוסף

בנוסף לצער שלך את צריכה ליטול תפקיד חדש ב"משפחת המוצא" שלך.
מעניין אם הטענה של בעלך שאת צריכה להתייחס יותר אליו ואל בנך הקטן
קשורה לחלוקת הזמן שלך, או למשהו אחר, רגשי, מצד בעלך.
המון פעמים משתתפות בפורום מספרות איך בסביבה שלהן קוראים להן
"להתמודד", "להתגבר" וכן הלאה, בעודן שרויות בצער אינסופי שהמילים
האלה בכלל לא מגיעות אליו.
ייתכן שבסביבה שלך מצפים ש"תתארגני", ותדעי לעשות הכל בצורה מושלמת,
גם להיות האחות הגדולה שהופכת לעמוד-מרכזי ומנהיגה לאבא ולאחים הקטנים, גם
להיות אם ורעיה במשפחתך החדשה - זה דורש יכולת כל כך גדולה, שבמצב
של אבל - שדומה במידה רבה למחלה - לא ברור איך ומאין להפיק אותה.
 

עדיהר1

New member
מעורבות

אני משערת שהמעורבות במה שקורה עם אבא והאחים - בה מתבטא הכאוס.
את באה לבית ההורים וממש רואה את החור, את ההעדר של אמך, וההעדר שלה
מגייס אותך לגמרי. ואז את לא רק הבת של אמך שכל כך דאגה לך ועזרה והיתה קשורה
אלא את גם כביכול נכנסת לנעליה מבחינת הדאגה לאבא ולאחים ואולי ממש דאגה
למשק הבית כולו - לבית הפיזי כולו, לקניות, לארוחות, לכל מיני סידורים שצצים.
"אבא שלי לא בדיוק יודע לתפקד" - נשמע שניהול הבית היה על תפקידה של אמך, שכמו
כל כך הרבה אמהות בנות דורה ידעה לעשות הכל, בוודאי. גם לנהל את משק
הבית, אולי גם לאפות, לבשל, ליצור ארוחות גדולות בחגים...
גם לדעת בדיוק מה קורה עם בני המשפחה, מה הם פרטי הפרטים של מה
שקורה, הבריאות, הלימודים, החברים, הבגדים, החוגים, גם לזכור את תאריכי
יום ההולדת של בני דודים...
יש כל הרבה דברים שאמא נושאת בראשה ועל כתפיה, ולהתחיל למלא אפילו
את אפס קצהו של התפקיד הזה - זאת משאבה של תשומת לב וכוחות. ייתכן
שהגיוס הזה הוא בין הגורמים לכאוס. כי אין שום "שליטה" על ההתגייסות, על
המעורבות. ה"מערכת" - אבא, האחים, משק הבית של בית ההורים,
הרגשות של כולם, הצרכים של כולם, הפרטים הטכניים - המערכת כאילו חוטפת אותך לתוכה.
סליחה כרגיל כתבתי המון
עדיה
 
מבינה לליבך


החוסר והאין מול החיים החדשים.. דיאלוג שמלווה אותי המון ביומיום..
 
שלום לך

עברת טלטלה משמעותית וקשה בשנה האחרונה, כאשר באופן מפתיע החולי הגיע החטף. זה תפס אותך בתקופה רגישה, שבה את זקוקה לאמא שתלווה אותך אל הלידה וההורות החדשה והלא מוכרת.
את צעירה והרבה מוטל על כתפיך, הרבה מטלות, דרישות וציפיות של הסביבה ושל עצמך ובנוסף עליך לשאת את ה"חור הגדול בלב".
יש בך הרבה חום, אהבה כפי שמתבטא בתיאור ימיה האחרונים של אמא ובקשר הנפלא עם בנך.
אבל החור הזה, הוא חור כבד שמתקשה להרפות. חלק ממנו נעוץ בכך שהאבל שלך טרי מאד ואת אולי לא כל כך פנויה. ההסתגלות וההתמודדות לחיים ללא אמא, הוא תהליך שלוקח זמן.
תמיכה היא דבר חשוב- אם יש לך חברות, משפחה, בעל, שאת יכולה לשתף במה שעובר עליך זה יכול להקל.
מציעה לך לשתף אותנו במה שעובר עליך, לעלות שאלות, תהיות, התלבטויות, לשתף ברגשות.
שולחת לך חיבוק חם
,
ענבר
 
היי ענבר

תודה על התשובה המפורטת שכל כל נכונה. לגבי עניין התמיכה, אני מרגישה שאף אחד לא ברמת יכול להבין את הקשר שהיה ביני לבין אמי. מעבר לכך שהיו לנו יחסי אם ובת גם היינו יחד כל היום בחנות שהיא קראה לה על שמי. היום החנות הזו עדיין קיימת ולפני חודשיים חזרתי לשם לאחר התחבטויות קשות עם עצמי ועם הסביבה. המשפחה שלה למשל היו נגד כיוון שישבו שהחנות הזאת הייתה האהבה הגי גדולה שלה ומצד שני מה שגרם לה להמון לחצים ואולי היה וריסק למחלה הנדירה שבה חלתה. אני קיבלתי את ההחלטה לחזור כדי להמשיך את הדרך שלה בייחוד בגלל הסיבה שהיא קראה לחנות על שמי.
 
את צודקת

הרבה פעמים התחושה היא של בדידות ותחושה כי "אף אחד לא יכול להבין את אשר על ליבי". לעיתים זה באמת נכון, כי לסביבה קשה להבין את הצער העמוק, הבכי, התהיות ויש ציפיה לחזור מיד לחיים שלפני האובדן (וזה כמובן בלתי אפשרי, כי זה אף פעם לא אותו הדבר).
אני מתרגשת מהבחירה שלך אודות החנות, למרות לחצים קשים בתקופה כל כך רגישה הצלחת להיות אסרטיבית ולחשוב מה טוב עבורך.
ומעבר לכך, יש לחזרה שלך לחנות חשיבות מיוחדת, כי יש בכך אלמנט של הנצחה. בהנצחה יש הרבה כאב אבל גם הרבה ניחומים. אפשר להנציח בספר, סרט, קרן, מלגה ועוד כל מיני ואריאציות, ואפשר להמשיך משהו מחיי הנפטר. וזה מה שאת עושה. ממשיכה את הדרך שהתחלת לפסוע בה עם אמא.
מאחלת לך הצלחה רבה בדרך זו ושמחה מאד להכיר אותך כאן,
ענבר
 

עדיהר1

New member
חור גדול בלב

אני מחבקת אותך, מאחלת לך רגעים קלים יותר, שבהם החור הגדול לא יהיה
כל כך נוכח, שהימים המלאים בחיים החדשים של ילדך יסתירו קצת את החור
הגדול. הזמן הקרוב לאבדן אמא הוא קשה מאוד מכל הכיוונים ובכל האופנים.
שנה וקצת שעברה - זה קרוב מאוד. אני מקווה שתישארי כאן, תכתבי מה
את מרגישה, תכתבי הכל, יש אנשים שהכתיבה עוזרת להם,
והתקשורת הוירטואלית יש בה כוח גדול.
שלך עדיה
 

אשבל1

New member
שלום "חור גדול בלב"

החיים זימנו לנו גורל משותף, לחיות ללא אמא, ואני מאוד מזדהה עם הכינוי שבחרת לעצמך, למרות שאולי במשך הזמן תבחרי להחליפו במשהו יותר אופטימי, נכון שהחור תמיד נשאר, אבל אפשר למלא אותו ולחפש הקלה בכאב, אצלי למשל אהבת הילדים, האהבה ההדדית הזו ממלאה חלק מהמקום הנטוש הזה, גם האהבה והדאגה של בן הזוג, יחד עם זאת יש עליות ומורדות בדרך, לפעמים קשה יותר להתמודד ולפעמים קשה פחות, העיקר הוא להמשיך ולחפש את האושר, לבחור בחיים, להעזר במקורות תמיכה, וכמובן לכתוב כאן, כתבת שכרגע את לא מצליחה להתמודד עם החור שנפער, רוצה לפרט במה זה בא ליידי ביטוי?
 

רווית 77

New member
לחור גדול בלב

אני מרגישה את כאבך, 7 שנים עוברות עלי ללא אמי... קשה לי כל יום שעובר בלעדיה. אני מרגישה פצע פתוח בבטן.
היי חזקה והלוואי שגם אני אהיה...
 
למעלה