זהו הליך אוטומטי.
אדם חווה את המצב המדיטטיבי (ולא משהו "דומה" למצב מדיטטיבי, בו הוא נמצא באינסוף שקט דינמי), ויוצא לפעילות שלו.
שוב חווה ושוב יוצא.
עד, כמו שכתבתי, יום נפלא אחד, הוא חווה ולא יוצא יותר.
זו הארה.
זה המצב הנורמלי של החיים.
זכותו מלידה של כל אדם שנולד עם מערכת עצבים ותודעה אנושית.
היא הכלי העצמתי ביותר.
אבל היא לא מספיקה כדי לחיות את המצב הזה.
כדי לחיות את המצב המדיטטיבי יש ליצב אותו.
הייצוב של המצב הוא באמצעות מה שאנחנו עושים אחרי שאנחנו מתנסים בו. הפעילות שלנו שבאה אחרי המדיטציה.
ואז, אנחנו מתחילים למזג אותו ליומיום שלנו.
לחיות יותר ויותר ויותר את המצב המדיטטיביב.
גם כשאנחנו ערים.
גם כשישנים.
גם כשחולמים.
כשהוא לגמרי מיוצב, זוהי הארה.
