אושן 11...
טוב, אני חייבת להודות שכשקראתי את הביקורת על הסרט המדובר בראש1 זה נשמע לי די... איך לומר בעדינות? טיפשי (משהו עם ביקורות קולנוע של עיתוני נוער שגורמות לי לזלזל בסרטים טובים). זה לא נראה לי מלהיב במיוחד, ציפיתי לסרט פעולה רגיל ומוגזם, שזה לא משהו שאני אוהב. אבל, ביום שישי, כשהשעה 23:30 בלילה, וחברות שלי שגרות בכלל בעיר אחרת מודיעות לי בטלפון שהן בכפר-סבא, באיזור של הבית שלי, ומציעות לי ללכת איתן לסרט – השיעמום מנצח. בכל מקרה, אולי בגלל שהציפיות שלי היו נמוכות כל כך, או אולי בגלל שהסרט פשוט טוב – נורא נהניתי. גיליתי מחדש את מאט דאימון (*מתמוגגת*), וזה בכלל לא היה כמו שציפיתי... רק חבל שמאחורינו ישבו חבורת בנות בנות 12 שלא הפסיקו לדבר כל הסרט. בין אם זה היה קריאות התלהבות על בראד פיט ומאט דאימון ("יווווו איזה חמווווד!", "איזה מוווושלם!!", "איזה ממי!"), או בין אם זו הייתה מישהי שידעה כל מה שקורה בסרט ולא הפסיקה לפרט את זה לחברות שלה כמה דקות לפני שזה קרה... ("ואז, היא...", "והוא יעשה...", "ובסוף...") ממש התאפקתי לא להעיף לה סטירה... אני מתפלאת שהחברות שלה לא עשו את זה בעצמן.