היי, הרבה זמן לא כתבתי כאן
אז אני מעדכנת, אם זה מעניין מישהו. הייתי בדכאון במשך חודש וחצי, שסיפרתי לכם על תחילתו. שכבתי כל יום במיטה במשך שעות, ורציתי לקחת כבר את התרופה שמרדימה אותי בלילה, כדי שאוכל לישון כבר ולא לחשוב על כלום ולא לסבול. היו ימים שהדכאון היה ממש חריף. ב-4 ימים האחרונים התחלתי ללכת כל יום לשעה לפחות לפארק ליד ביתי או לחלופין לשבת בבית קפה, עם אמפי3 וספר טוב (תקציבי אמנם מוגבל, אבל אני מרשה לעצמי קצת לשבת בבתי קפה. זהו מנהג מהנה עבורי ומהווה אטרקציה, למרות החרדה החברתית). ביום הראשון זה לא עזר, אבל כבר ביום השני חל שיפור במצב רוחי. לא חזרתי לשמיכות ולכרית. כשהייתי חוזרת מפעילות זו - הייתי יושבת ללמוד או מבלה שעות מול המחשב. זה מה שאני עושה גם כעת. יצרתי לעצמי לו"ז קצת עמוס לתקופה הקרובה, עם פעילויות ותורים לרופאים(יש לי דלקת בדרכי השתן כבר שבועיים ואני עושה בדיקות, בינתיים לא התגלה כלום, אבל עדיין זה מעלה חרדה שמא יגלו לי משהו, אני תמיד פוחדת שיתגלה לי סרטן או משהו כזה. זו אחת החרדות הגדולות שלי והיא גם ממלאה את תפקיד המחשבות הכפייתיות. גם לא קיבלתי מחזור מזה 5 חודשים, עקב תרופה פסיכיאטרית שאני מקבלת) שכולל גם פגישות עם הפסיכולוגית (היא הציעה לי לשבת בשמש או לטייל). המחשבות על כך שאני לא בסדר השתפרו מעט לאחרונה. התחלתי לזהות את סכמת ה"לא בסדר" שלי ליד אנשים אחרים, בעקבות פגישה עם המטפלת, ואני שמה לב שאני משליכה זאת על האחר כאילו הוא חושב שאני לא בסדר. מפריע לי קצת קשר עם ידיד קרוב, שגורם לתחושה/סכמה הזו, כל פעם שאני נפגשת עמו ואני לא מצליחה להפיג אותה. הוא גם טוען שפחות בא לו להיפגש איתי כי הוא זה שמדבר רוב הזמן ולי אין מה להגיד (זו גם אחת הסיבות שנכנסתי לדכאון - שאין לי מה להגיד ולספר והוצאת האנרגיות על להגיד את הדבר הנכון או להגיד משהו, זה עדיין קיים. וגם שני הדייטים שהיו לי ולא צלחו והרגשתי שזה בגללי שהבחור חתך, אני עדיין לא מפנימה שזה היה משהו ששיך לו, שלו, שלא קשור אליי.) יש משהו בפגישות איתו שנותן לי תחושה כזו. גם הוא קצת ביקורתי אבל הוא טוען שהוא תמיד צוחק ושאני לא אקח אותו ברצינות. אבל אותה הערה שאין לי מה לומר או לספר - ערערה לי את הבטחון איתו. ואכן צמצמנו את הפגישות והשיחות בינינו. גם ככה אין לי הרבה חברים. יש לי פגישה בעמותת "לבב" בעוד כשבועיים, על מנת להצטרף לפעילויות החברתיות שלהם. זה מתאים למי שמרגיש בודד או שיש לו חרדה חברתית. כך גם אולי אוכל להכיר אנשים חדשים. ממליצה על כך למי שמרגיש בודד. למרות שעוד לא התנסיתי בחוויה. החרדות מאוד גברו לאחרונה, מכל דבר הכי קטן, וגם המחשבות הכפייתיות בהתאם. זה הולך ביחד, לא? אבל אני מנסה להעלות קצת את סף החרדה לעתים, כשאני מבחינה בכך. אבל יש פעמים שאני שקועה בחרדה ונלחצת מכך. כמו החשש שלא אצליח להירדם מוקדם, כמו שקורה לי מאז שהתחלתי להרגיש יותר טוב. או שלא אצליח לקום מוקדם בבוקר כשאני צריכה. אני מדברת כמעט כל יום עם הפסיכולוגית שלי, על חרדות שטותיות ממחלות וכאלו דברים. וגם התקפי החרדה התגברו מאז שהתחיל הדכאון. כמעט כל יומיים-שלושה והיו ימים שהיה לי כל יום. אבל למחשבות הכפייתיות אני כמעט לא מאפשרת להשתלט עליי, כי אני יודעת שאין כח מאגי ושהן רק כפייתיות. תודה על ההקשבה.
אז אני מעדכנת, אם זה מעניין מישהו. הייתי בדכאון במשך חודש וחצי, שסיפרתי לכם על תחילתו. שכבתי כל יום במיטה במשך שעות, ורציתי לקחת כבר את התרופה שמרדימה אותי בלילה, כדי שאוכל לישון כבר ולא לחשוב על כלום ולא לסבול. היו ימים שהדכאון היה ממש חריף. ב-4 ימים האחרונים התחלתי ללכת כל יום לשעה לפחות לפארק ליד ביתי או לחלופין לשבת בבית קפה, עם אמפי3 וספר טוב (תקציבי אמנם מוגבל, אבל אני מרשה לעצמי קצת לשבת בבתי קפה. זהו מנהג מהנה עבורי ומהווה אטרקציה, למרות החרדה החברתית). ביום הראשון זה לא עזר, אבל כבר ביום השני חל שיפור במצב רוחי. לא חזרתי לשמיכות ולכרית. כשהייתי חוזרת מפעילות זו - הייתי יושבת ללמוד או מבלה שעות מול המחשב. זה מה שאני עושה גם כעת. יצרתי לעצמי לו"ז קצת עמוס לתקופה הקרובה, עם פעילויות ותורים לרופאים(יש לי דלקת בדרכי השתן כבר שבועיים ואני עושה בדיקות, בינתיים לא התגלה כלום, אבל עדיין זה מעלה חרדה שמא יגלו לי משהו, אני תמיד פוחדת שיתגלה לי סרטן או משהו כזה. זו אחת החרדות הגדולות שלי והיא גם ממלאה את תפקיד המחשבות הכפייתיות. גם לא קיבלתי מחזור מזה 5 חודשים, עקב תרופה פסיכיאטרית שאני מקבלת) שכולל גם פגישות עם הפסיכולוגית (היא הציעה לי לשבת בשמש או לטייל). המחשבות על כך שאני לא בסדר השתפרו מעט לאחרונה. התחלתי לזהות את סכמת ה"לא בסדר" שלי ליד אנשים אחרים, בעקבות פגישה עם המטפלת, ואני שמה לב שאני משליכה זאת על האחר כאילו הוא חושב שאני לא בסדר. מפריע לי קצת קשר עם ידיד קרוב, שגורם לתחושה/סכמה הזו, כל פעם שאני נפגשת עמו ואני לא מצליחה להפיג אותה. הוא גם טוען שפחות בא לו להיפגש איתי כי הוא זה שמדבר רוב הזמן ולי אין מה להגיד (זו גם אחת הסיבות שנכנסתי לדכאון - שאין לי מה להגיד ולספר והוצאת האנרגיות על להגיד את הדבר הנכון או להגיד משהו, זה עדיין קיים. וגם שני הדייטים שהיו לי ולא צלחו והרגשתי שזה בגללי שהבחור חתך, אני עדיין לא מפנימה שזה היה משהו ששיך לו, שלו, שלא קשור אליי.) יש משהו בפגישות איתו שנותן לי תחושה כזו. גם הוא קצת ביקורתי אבל הוא טוען שהוא תמיד צוחק ושאני לא אקח אותו ברצינות. אבל אותה הערה שאין לי מה לומר או לספר - ערערה לי את הבטחון איתו. ואכן צמצמנו את הפגישות והשיחות בינינו. גם ככה אין לי הרבה חברים. יש לי פגישה בעמותת "לבב" בעוד כשבועיים, על מנת להצטרף לפעילויות החברתיות שלהם. זה מתאים למי שמרגיש בודד או שיש לו חרדה חברתית. כך גם אולי אוכל להכיר אנשים חדשים. ממליצה על כך למי שמרגיש בודד. למרות שעוד לא התנסיתי בחוויה. החרדות מאוד גברו לאחרונה, מכל דבר הכי קטן, וגם המחשבות הכפייתיות בהתאם. זה הולך ביחד, לא? אבל אני מנסה להעלות קצת את סף החרדה לעתים, כשאני מבחינה בכך. אבל יש פעמים שאני שקועה בחרדה ונלחצת מכך. כמו החשש שלא אצליח להירדם מוקדם, כמו שקורה לי מאז שהתחלתי להרגיש יותר טוב. או שלא אצליח לקום מוקדם בבוקר כשאני צריכה. אני מדברת כמעט כל יום עם הפסיכולוגית שלי, על חרדות שטותיות ממחלות וכאלו דברים. וגם התקפי החרדה התגברו מאז שהתחיל הדכאון. כמעט כל יומיים-שלושה והיו ימים שהיה לי כל יום. אבל למחשבות הכפייתיות אני כמעט לא מאפשרת להשתלט עליי, כי אני יודעת שאין כח מאגי ושהן רק כפייתיות. תודה על ההקשבה.
את האמת, שקצת הפריע לי שלא היו תגובות עד כה. כבר חשבתי להפסיק לכתוב כאן, אם במילא, וזו לא הפעם הראשוונה, שלא מגיבים לי על מה שאני כותבת.
