היי אתם,
זאת יעל, סניף באר שבע אימפריה ז"ל, שבתי מהנכר עם טובלרונים ביד ובאתי להגיד שלום. עכשיו יום ראשון, צהרים כבר בלי כמעט לשים לב, פיג´מת דובונים מכופתרת מול המחשב. הטלוויזיה סגורה, באמת שאין מה לראות שם, על השולחן יש המון שוקולד הולנדי. היה מופלא שם, בקור האמסטרדמי של נובמבר. הם שומעים על מלחמות רק בסי.אנ.אנ, לא זוכרים מה זה בעיות כלכליות והולכים, בשיער צהוב וכובע גרב, עם חיוך על הפנים, נשבעת, ראיתי. הם נוסעים בתחבורה ציבורית, כי נורא זול ונוח וזמין, או בכלל באופניים, מחליקים על רולר-בלידס ותכף חורף אז גם על האגם הקפוא, עוטפים את התינוקות השקטים שלהם במיליון שכבות חמות והולכים לשחק כדורגל במכנסיים קצרים בדשא שברחבת המוזיאונים. הפירות שלהם מיובאים ועטופים בניילון אישי. כל עגבנייה, או קישוא ויש גם פרוספקט שמפרט על זני התפוחים והאגסים, ממש עבודת שורשים על הביס הבא. הגבינות מדהימות והשוקולד מופלא, וכמובן, כמו בכל מדינה מתוקנת, בכל מקום תמצא דוקטור פפר. אומרים שהבירוקרטיה שם מייגעת, וישראלי לשעבר, אמסטרדמי בהווה, שפגשנו שם סיפר לנו שלקח לו חצי שנה להצליח להמיר את רשיון הנהיגה שלו מישראלי להולנדי וארבעה חודשים כדי לקבל את האישורים הנחוצים לפתיחת חשבון בנק, על הביטוח הרפואי לא היה לו כוח אפילו להתחיל לדבר. ובכל זאת, קצת כמו הפירמידה של מאסלו, רק אחרי הצרכים הפיזיים הבסיסים, אחרי הביטחון, השייכות והכבוד החברתי, רק אז מגיעה ההגשמה העצמית. ומסביבנו? הרבה מדי פרוייקטים שמבקשים לחלק סנדוויצ´ים לילדים שאין להם, מעט מדי היצע בשוק העבודה, כל כך הרבה עולמות שמתים בכל פעם שיש עוד מתקפה הדדית בחברון היום, בקיבוץ אתמול ואולי ממש פה ליד מחר. והם נוסעים שם שלווים, מסובבים את הפדלים עם כפות הרגליים, במושב הקטן לפניהם בשעות הבוקר יש ילד קטן בדרך לגן. לא יקרה לילד כלום בדרך חזרה הביתה, לא יחמדו את האדמה של המשפחה שלו, לא יכבשו את האדמה של השכנים שלו. הוא יגיע לגיל שמונה עשרה, אחרי שיקבל את החינוך מהטובים בעולם, אחרי כמה בירות ואולי ג´וינט או שניים, ויתלבט מה הוא רוצה ללמוד, באיזה אופן הוא מעוניין להגשים את עצמו, לא איך להוריד פרופיל כדי לא לבצע "נוהל שכן" בג´נין. וזה נשמע אולי קצת כמו אוטופיה. עיר עם תעלות, מוזיאונים ופארקים. נשים גבוהות יפות וגברים מסוקסים, ילדים רצים עם כלבים. זה לא הם שמקולקלים, זה אנחנו, שאיבדנו פרופורציות. יש שם זונות וסמים וקייסים, יתעקשו ללחוש עליהם מאחורי הגב. הכל תחת פיקוח של החוק, פתוח, ציבורי, נקי. יש כאלו בכל מקום, בדרך כלל מעדיפים להפנות את המבט ולדווח על הילד שהתאבד אחרי שהלשין על חברה שלו שהשתמשה בסמים או על עוד זונה שהוברחה, נוצלה, נאנסה ונרצחה באכזריות. הם גם אנשים, שמתאהבים ונפגעים שרוצים, ולפעמים מצליחים ולפעמים לא. אבל בכל הזמן שביליתי שם ניסיתי לפתוח הכי חזק את העיניים, להחזיק הכי חזק בזיכרון, לשמור את ההרגשה. לנסות לא לפול מהר מדי לשגרת הפיגועים-אבטלה-עוני, לדעת שאפשר אחרת, שיש אחרת, ואיפה המקום שלנו בכל זה. בשביל מי הבחירות שלנו ? מי מסמן לנו את השביל הנכון של המציאות האישית? עם הכל זה רק משחק של שבעים שנה, למה להסתפק בבית בבאר שבע ולא במלון על כיכר דאם? בלי חומרנות, רק עם רצון ליותר מעצמנו. בלי להיאבק על הצורך להיות, להצליח להושיב בתוכנו כמה דברים כבסיס יציב מובן מאליו. לא קל ללכת, לעזוב, את כל מה שאתה מכיר ויודע ומרגיש מבפנים, אבל אולי אנחנו חייבים את זה לעצמנו? -יעל-
עם תאריך גיוס קרוב מדי ומועקה קיומית מבלבלת
זאת יעל, סניף באר שבע אימפריה ז"ל, שבתי מהנכר עם טובלרונים ביד ובאתי להגיד שלום. עכשיו יום ראשון, צהרים כבר בלי כמעט לשים לב, פיג´מת דובונים מכופתרת מול המחשב. הטלוויזיה סגורה, באמת שאין מה לראות שם, על השולחן יש המון שוקולד הולנדי. היה מופלא שם, בקור האמסטרדמי של נובמבר. הם שומעים על מלחמות רק בסי.אנ.אנ, לא זוכרים מה זה בעיות כלכליות והולכים, בשיער צהוב וכובע גרב, עם חיוך על הפנים, נשבעת, ראיתי. הם נוסעים בתחבורה ציבורית, כי נורא זול ונוח וזמין, או בכלל באופניים, מחליקים על רולר-בלידס ותכף חורף אז גם על האגם הקפוא, עוטפים את התינוקות השקטים שלהם במיליון שכבות חמות והולכים לשחק כדורגל במכנסיים קצרים בדשא שברחבת המוזיאונים. הפירות שלהם מיובאים ועטופים בניילון אישי. כל עגבנייה, או קישוא ויש גם פרוספקט שמפרט על זני התפוחים והאגסים, ממש עבודת שורשים על הביס הבא. הגבינות מדהימות והשוקולד מופלא, וכמובן, כמו בכל מדינה מתוקנת, בכל מקום תמצא דוקטור פפר. אומרים שהבירוקרטיה שם מייגעת, וישראלי לשעבר, אמסטרדמי בהווה, שפגשנו שם סיפר לנו שלקח לו חצי שנה להצליח להמיר את רשיון הנהיגה שלו מישראלי להולנדי וארבעה חודשים כדי לקבל את האישורים הנחוצים לפתיחת חשבון בנק, על הביטוח הרפואי לא היה לו כוח אפילו להתחיל לדבר. ובכל זאת, קצת כמו הפירמידה של מאסלו, רק אחרי הצרכים הפיזיים הבסיסים, אחרי הביטחון, השייכות והכבוד החברתי, רק אז מגיעה ההגשמה העצמית. ומסביבנו? הרבה מדי פרוייקטים שמבקשים לחלק סנדוויצ´ים לילדים שאין להם, מעט מדי היצע בשוק העבודה, כל כך הרבה עולמות שמתים בכל פעם שיש עוד מתקפה הדדית בחברון היום, בקיבוץ אתמול ואולי ממש פה ליד מחר. והם נוסעים שם שלווים, מסובבים את הפדלים עם כפות הרגליים, במושב הקטן לפניהם בשעות הבוקר יש ילד קטן בדרך לגן. לא יקרה לילד כלום בדרך חזרה הביתה, לא יחמדו את האדמה של המשפחה שלו, לא יכבשו את האדמה של השכנים שלו. הוא יגיע לגיל שמונה עשרה, אחרי שיקבל את החינוך מהטובים בעולם, אחרי כמה בירות ואולי ג´וינט או שניים, ויתלבט מה הוא רוצה ללמוד, באיזה אופן הוא מעוניין להגשים את עצמו, לא איך להוריד פרופיל כדי לא לבצע "נוהל שכן" בג´נין. וזה נשמע אולי קצת כמו אוטופיה. עיר עם תעלות, מוזיאונים ופארקים. נשים גבוהות יפות וגברים מסוקסים, ילדים רצים עם כלבים. זה לא הם שמקולקלים, זה אנחנו, שאיבדנו פרופורציות. יש שם זונות וסמים וקייסים, יתעקשו ללחוש עליהם מאחורי הגב. הכל תחת פיקוח של החוק, פתוח, ציבורי, נקי. יש כאלו בכל מקום, בדרך כלל מעדיפים להפנות את המבט ולדווח על הילד שהתאבד אחרי שהלשין על חברה שלו שהשתמשה בסמים או על עוד זונה שהוברחה, נוצלה, נאנסה ונרצחה באכזריות. הם גם אנשים, שמתאהבים ונפגעים שרוצים, ולפעמים מצליחים ולפעמים לא. אבל בכל הזמן שביליתי שם ניסיתי לפתוח הכי חזק את העיניים, להחזיק הכי חזק בזיכרון, לשמור את ההרגשה. לנסות לא לפול מהר מדי לשגרת הפיגועים-אבטלה-עוני, לדעת שאפשר אחרת, שיש אחרת, ואיפה המקום שלנו בכל זה. בשביל מי הבחירות שלנו ? מי מסמן לנו את השביל הנכון של המציאות האישית? עם הכל זה רק משחק של שבעים שנה, למה להסתפק בבית בבאר שבע ולא במלון על כיכר דאם? בלי חומרנות, רק עם רצון ליותר מעצמנו. בלי להיאבק על הצורך להיות, להצליח להושיב בתוכנו כמה דברים כבסיס יציב מובן מאליו. לא קל ללכת, לעזוב, את כל מה שאתה מכיר ויודע ומרגיש מבפנים, אבל אולי אנחנו חייבים את זה לעצמנו? -יעל-
