היי. אפשר לפרוק..?
כל שינוי נפשי שלי גורם לי לרוץ אל המקרר למה אני לא יכולה להתמודד עם רגשות ותחושות וחייבת להקהות אותם ע"י האוכל. למה רק כשכואבת לי הבטן ואני יודעת שכלום כבר לא ייכנס אני מפסיקה. למה המוח לא מקשיב להיגיון?? כבר שבוע שלם שכל יום מסתיים בבולמוס של כמה אלפי קלוריות. דווקא כשאני הכי רוצה לרזות. לא מסוגלת לעשות ספורט כמו בנאדם, לא מסוגלת לסתום את הפה. לא מכירה את עצמי יותר. אני מסתכלת על עצמי במראה ופשוט מתביישת. מתביישת באיך שאני נותנת לעצמי להתדרדר מרגע לרגע. באיך שאתבייש לחזור ללימודים כשאני נראית ככה. שום דבר לא עולה עליי. אני מסתובבת עם טרנינגים כל הזמן והשותפה שואלת למה אני בפיז'מה- כי כלום לא עולה עליי!!! קשה לי לספר לו, הוא יודע שאני מאד לא מרוצה מאיך שאני נראית אבל אני לא חושבת שהוא מודע לעוצמת הבעיה. כשנפגשנו בפעם הראשונה אמרתי שבתקופת המבחנים אני משמינה ואח"כ יורדת- ושאין לי הפרעת אכילה- בולשיט! מאז רק השמנתי, הוא איתי כבר במשך סמסטר- שלא הצלחתי לרזות בו ועוד תקופת מבחנים- שהמשכתי להשמין בה. אני יודעת שגם לגלולות יש השפעה אבל אני לא יכולה להגיד כמה, וגם נמאס לי כבר לתרץ הכל. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולתקן את זה כבר. אז איך כל ערב השיחה הזו מתקיימת ביני לבין עצמי ושום דבר לא מתקדם? קיוויתי שכשאוציא את זה במילים, מול המטפלת, זה יעשה לי משהו, נוסח "חצי מפתרון הבעיה הוא להודות בבעיה" אבל בינתיים זה רק גורם לי לעוד אשמה. היא אומרת שחוץ מההתנחמות באוכל אני גם מענישה את עצמי איתו. אני מנסה לשנן כל הזמן "זו לא אשמתך, זה לא אשמתך" כדי לנסות באמת להפסיק לקחת את כל החרא הזה על עצמי, אבל כ"כ קשה לשנות מחשבות של שנים וגם, זה עדיין לא בטוח שזה לא אשמתי, זו רק סברה ועד שאני לא אוכל לבדוק את זה באופן מקצועי (מה שגם לא בטוח יעזור) זו כן אשמתי. זו אשמתי שאני לא יושבת ללמוד כמו שצריך למבחנים, זו אשמתי שהזיכרון שלי נדפק וממוצע הציונים שלי נחת בחמש נקודות מאז שנה שעברה. זו אשמתי כי עובדה שכולם סביבי מרגישים את אותם קשיים אבל מצליחים לשמור על סוג של קור רוח ורק אני נופלת. תודה למי ששרדה עד פה, מרגיש לי קצת מוזר לכתוב פה כי אני מרגישה קצת "שונה" בהפרעה שלי. האמת שזה בעיקר כדי להוציא את זה החוצה.
סרקומר.
כל שינוי נפשי שלי גורם לי לרוץ אל המקרר למה אני לא יכולה להתמודד עם רגשות ותחושות וחייבת להקהות אותם ע"י האוכל. למה רק כשכואבת לי הבטן ואני יודעת שכלום כבר לא ייכנס אני מפסיקה. למה המוח לא מקשיב להיגיון?? כבר שבוע שלם שכל יום מסתיים בבולמוס של כמה אלפי קלוריות. דווקא כשאני הכי רוצה לרזות. לא מסוגלת לעשות ספורט כמו בנאדם, לא מסוגלת לסתום את הפה. לא מכירה את עצמי יותר. אני מסתכלת על עצמי במראה ופשוט מתביישת. מתביישת באיך שאני נותנת לעצמי להתדרדר מרגע לרגע. באיך שאתבייש לחזור ללימודים כשאני נראית ככה. שום דבר לא עולה עליי. אני מסתובבת עם טרנינגים כל הזמן והשותפה שואלת למה אני בפיז'מה- כי כלום לא עולה עליי!!! קשה לי לספר לו, הוא יודע שאני מאד לא מרוצה מאיך שאני נראית אבל אני לא חושבת שהוא מודע לעוצמת הבעיה. כשנפגשנו בפעם הראשונה אמרתי שבתקופת המבחנים אני משמינה ואח"כ יורדת- ושאין לי הפרעת אכילה- בולשיט! מאז רק השמנתי, הוא איתי כבר במשך סמסטר- שלא הצלחתי לרזות בו ועוד תקופת מבחנים- שהמשכתי להשמין בה. אני יודעת שגם לגלולות יש השפעה אבל אני לא יכולה להגיד כמה, וגם נמאס לי כבר לתרץ הכל. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולתקן את זה כבר. אז איך כל ערב השיחה הזו מתקיימת ביני לבין עצמי ושום דבר לא מתקדם? קיוויתי שכשאוציא את זה במילים, מול המטפלת, זה יעשה לי משהו, נוסח "חצי מפתרון הבעיה הוא להודות בבעיה" אבל בינתיים זה רק גורם לי לעוד אשמה. היא אומרת שחוץ מההתנחמות באוכל אני גם מענישה את עצמי איתו. אני מנסה לשנן כל הזמן "זו לא אשמתך, זה לא אשמתך" כדי לנסות באמת להפסיק לקחת את כל החרא הזה על עצמי, אבל כ"כ קשה לשנות מחשבות של שנים וגם, זה עדיין לא בטוח שזה לא אשמתי, זו רק סברה ועד שאני לא אוכל לבדוק את זה באופן מקצועי (מה שגם לא בטוח יעזור) זו כן אשמתי. זו אשמתי שאני לא יושבת ללמוד כמו שצריך למבחנים, זו אשמתי שהזיכרון שלי נדפק וממוצע הציונים שלי נחת בחמש נקודות מאז שנה שעברה. זו אשמתי כי עובדה שכולם סביבי מרגישים את אותם קשיים אבל מצליחים לשמור על סוג של קור רוח ורק אני נופלת. תודה למי ששרדה עד פה, מרגיש לי קצת מוזר לכתוב פה כי אני מרגישה קצת "שונה" בהפרעה שלי. האמת שזה בעיקר כדי להוציא את זה החוצה.