היי, אפשר להצטרף?
שלום בנות, מה נשמע? כבר כמה זמן שאני מגששת, נוגעת-לא נוגעת בכפתור התגובה, חוששת להיחשף... היה לי לעונג בחודשים האחרונים לראות שאני לא יחידה ובודדה בעולם במצבי המר. התרגשתי לקרוא את הסיפורים האישיים שלכן, את הזיכרונות, ההתמודדויות ואת הדרכים שלכן להמשיך ולהיאבק, לקום ולהתנער אחרי האסון... סליחה, שכחתי לציין את הפרטים ה"אלמנטריים": אני בת 17.5. אימי נפטרה כאשר הייתי בת פחות משנתיים, מסרטן שכילה אותה והבעיר את כל כולה עד שלא יכלה לו עוד. אני בת יחידה, וכך יצא שכל חיי זה רק אני ואבא. אבי נאלץ להתבגר יחד איתי, והוא הקדיש את חייו לי. הוא לא נישא שנית ולא הביא עוד ילדים, מה גם שהוא די מבוגר לגילו, כך שתמיד אשאר בת יחידה. עם התבגרותי, לא זיהיתי בעצמי שינויים מיוחדים שהיו עשויים להתפתח בעקבות האובדן מגיל צעיר, אבל אני בטוחה שהלאה בהמשך חיי אפתח אי-אלו תסביכים.... חורה לי מאוד העובדה, כי אין לי ולו זכרון אחד ממנה. השרטוט שאני בונה לה בראשי מורכבת ממעט הזיכרונות שאבי יכול לשתף אותי בהם, מכמה תמונות חתונה ואימהות קצרת-מועד מרגשת ומסיפורים של בני משפחתי מצד אבי, אליהם אני מאוד קרובה (אין לאימי קרובי משפחה כלל). לפי הידוע לי, היא הייתה אישה נפלאה, רכה, טובת לב, אינטיליגנטית, מחוננת ואהובה על כולם. אני מאוד דומה לה, ממש כמו שתי טיפות מים. נאמר לי, כי אנו אפילו נשמעות אותו הדבר. מדי פעם אבי, בני משפחתי שזכו להכירה או חברותיה (שאיתן אני נפגשת בערך פעם בעשור) זורקים לי איזו מילה אודות הדימיון המפליא בינינו. החל בצורת הידיים, דרך הכתב וכלה בצבע העיניים. בפעמים אלו אני מרגישה צביטה קלה בלב שאופיה החמצה, פספוס אדיר שלא יכולתי לעצור של אישיות מופלאה שהביאה אותי אל אוויר העולם, ובמהרה התאדתה ממנו, מבלי שזכתה לראותי מיתמרת לגובה, לעזור לי במחזור הראשון או לנחם אותי בפרידה הראשונה. כעת אני בכיתה י"ב, בעיצומו של תהליך הגיוס, והיא, למרות שלעולם לא נחשפתי אל דמותה, חסרה לי. הליטוף שלפני הצו הראשון, החיבוק שלאחר בגרות כוזבת, מסע השופינג המסורתי לשמלת הנשף... כל אלו נחסכו ממני עוד לפני שיכולתי לבקשם. בנות יקרות- תעריכו את הזיכרונות שיש לכן מאימא... אני הייתי עושה הכל בשביל זיכרון חיובי אחד. טוב, אני כבר מקשקשת. רק רציתי לומר לכן, בנות יקרות, שהפחתן בי תקווה, שגם למרות המחסור בדמות כל כך חשובה, אפשר לבנות חיים טובים ומאושרים. הוכחתן לי כי אינני איזו מצורעת אומללה, שדינה להיות מגושמת ושונה בין כל הבנות שהן אלילות החן והנשיות. שאפשר להשתקם ולחיות על הצד הטוב ביותר על אף האובדן. תודה לך, סקאלי, על שפתחת פורום כל כך חשוב ויקר, ולכן, בנות, שהצפתן אותו בהבנה ובאהבה. וסליחה על ההשתפכות... אני אשתדל לבוא מדי פעם ולשתף אתכן בחוויותי.
שלום בנות, מה נשמע? כבר כמה זמן שאני מגששת, נוגעת-לא נוגעת בכפתור התגובה, חוששת להיחשף... היה לי לעונג בחודשים האחרונים לראות שאני לא יחידה ובודדה בעולם במצבי המר. התרגשתי לקרוא את הסיפורים האישיים שלכן, את הזיכרונות, ההתמודדויות ואת הדרכים שלכן להמשיך ולהיאבק, לקום ולהתנער אחרי האסון... סליחה, שכחתי לציין את הפרטים ה"אלמנטריים": אני בת 17.5. אימי נפטרה כאשר הייתי בת פחות משנתיים, מסרטן שכילה אותה והבעיר את כל כולה עד שלא יכלה לו עוד. אני בת יחידה, וכך יצא שכל חיי זה רק אני ואבא. אבי נאלץ להתבגר יחד איתי, והוא הקדיש את חייו לי. הוא לא נישא שנית ולא הביא עוד ילדים, מה גם שהוא די מבוגר לגילו, כך שתמיד אשאר בת יחידה. עם התבגרותי, לא זיהיתי בעצמי שינויים מיוחדים שהיו עשויים להתפתח בעקבות האובדן מגיל צעיר, אבל אני בטוחה שהלאה בהמשך חיי אפתח אי-אלו תסביכים.... חורה לי מאוד העובדה, כי אין לי ולו זכרון אחד ממנה. השרטוט שאני בונה לה בראשי מורכבת ממעט הזיכרונות שאבי יכול לשתף אותי בהם, מכמה תמונות חתונה ואימהות קצרת-מועד מרגשת ומסיפורים של בני משפחתי מצד אבי, אליהם אני מאוד קרובה (אין לאימי קרובי משפחה כלל). לפי הידוע לי, היא הייתה אישה נפלאה, רכה, טובת לב, אינטיליגנטית, מחוננת ואהובה על כולם. אני מאוד דומה לה, ממש כמו שתי טיפות מים. נאמר לי, כי אנו אפילו נשמעות אותו הדבר. מדי פעם אבי, בני משפחתי שזכו להכירה או חברותיה (שאיתן אני נפגשת בערך פעם בעשור) זורקים לי איזו מילה אודות הדימיון המפליא בינינו. החל בצורת הידיים, דרך הכתב וכלה בצבע העיניים. בפעמים אלו אני מרגישה צביטה קלה בלב שאופיה החמצה, פספוס אדיר שלא יכולתי לעצור של אישיות מופלאה שהביאה אותי אל אוויר העולם, ובמהרה התאדתה ממנו, מבלי שזכתה לראותי מיתמרת לגובה, לעזור לי במחזור הראשון או לנחם אותי בפרידה הראשונה. כעת אני בכיתה י"ב, בעיצומו של תהליך הגיוס, והיא, למרות שלעולם לא נחשפתי אל דמותה, חסרה לי. הליטוף שלפני הצו הראשון, החיבוק שלאחר בגרות כוזבת, מסע השופינג המסורתי לשמלת הנשף... כל אלו נחסכו ממני עוד לפני שיכולתי לבקשם. בנות יקרות- תעריכו את הזיכרונות שיש לכן מאימא... אני הייתי עושה הכל בשביל זיכרון חיובי אחד. טוב, אני כבר מקשקשת. רק רציתי לומר לכן, בנות יקרות, שהפחתן בי תקווה, שגם למרות המחסור בדמות כל כך חשובה, אפשר לבנות חיים טובים ומאושרים. הוכחתן לי כי אינני איזו מצורעת אומללה, שדינה להיות מגושמת ושונה בין כל הבנות שהן אלילות החן והנשיות. שאפשר להשתקם ולחיות על הצד הטוב ביותר על אף האובדן. תודה לך, סקאלי, על שפתחת פורום כל כך חשוב ויקר, ולכן, בנות, שהצפתן אותו בהבנה ובאהבה. וסליחה על ההשתפכות... אני אשתדל לבוא מדי פעם ולשתף אתכן בחוויותי.
