דתלש בארון
New member
היי אנשים!
שמח למצוא אתכם. באמת תהיתי איך אין פורום דתל"שים עד שעלה בדעתי לבדוק את השם הזה.. יש לי כל-כך כל-כך הרבה דברים לומר ולשאול ולהתייעץ ולחשוב ביחד.. בחיי. לא פשוט. וואו. מאיפה להתחיל. אני לא רוצה לתת יותר מדי פרטים על עצמי, כי כמו ששמי מעיד עלי אני עדיין דתל"ש בלב, ויש כמה פרטים בביוגרפיה שלי שהם קצת לא-רגילים, ככה שזה עלול קצת להביא לחשיפה לא רצויה.. אבל משהו מינימלי בכל זאת, בשביל ההיכרות. אז דבר ראשון, אני מגיע מרקע סרוג (תקנו אותי אם אני טועה אבל מההתרשמות הקצרה שלי פה יש כאן רוב מסויים של רקע חרדי). אוהב לחשוב הרבה. בשנים האחרונות גם באופן יותר פילוסופי - בעזרה ועידוד של חבר נפש (שהתדתל"ש קצת לפני, ולא נשאר עם זה בארון יותר מדי). אני מספר את זה כי לחבר המסויים הזה, ולחשיבה המשותפת שלנו ביחד, יש הרבה מהקרדיט על איך שאני היום. אמנם בגלל נסיבות מסוימות אני לא יכול בשלב הזה לגלות אפילו לו מה אני באמת; אבל אני די בטוח שהוא משער מעצמו.. בסוגריים אני מוסיף שאורח המחשבה שאני שרוי בו בזמן הזה מרחיק אותי לא רק מהדת, אלא גם מהרבה מעגלים אנושיים אחרים. מין שכלתנות, קצת מוגזמת אולי, שמנכרת אותי ממעגלים לאומיים, חברתיים ואפילו משפחתיים. הכל בסוד כמוס, כמובן, אבל לא רק בסוד - באופן מוזר אני גם נשאר במקביל אדם סנטימנטלי שיכול להתרגש בקלות מסרט טוב או מפיוט עתיק. סגור סוגריים. נמצא באיזשהו שלב בין ישיבת ההסדר ללימודים באוניברסיטה. מפחד פחד מוות מהרגע שבו אאלץ לספר להורים שלי. בעיקר לאמא. בשחזור לאחור של מעשים ומחשבות אני חושב שאני יכול לשים את האצבע על האיזור שבו בערך הבשילה אצלי התובנה. קשה למדוד את הדברים האלה במבט לאחור, כי יש מין תחושה - במקרה שלי אני חושב שהיא אמיתית, לפחות בחלקה - שבמעבר לתודעה של 'אני לא מאמין' לא נהייתי אדם אחר אלא הפסקתי להעמיד פנים. ואם זה המצב, כלומר שתמיד היה בי 'ניצוץ' כופרני, קשה לשחזר במבט לאחור מתי הוא הפסיק להיות ברקע ועבר לקדמת הבמה. יותר במדיוק אני יכול לשים את האצבע על התאריך של 'הפעם הראשונה שלי'. הייתי בטיול בחו"ל, וחלק מהזמן הסתובבתי לבד בלי המשפחה. כאילו לרגע הזה חיכיתי כל החיים, כמו קפיץ שהשתחרר, שמתי את הכיפה בכיס וסתם הסתובבתי בעיר בתחושה משכרת של חופש. באחת הפעמים נכנסתי למסעדה מקומית והתיישבתי במקום הכי חשוך שיכולתי למצוא. לא עם תחושת אשמה, אלא עם תחושת פחד מעורב בריגוש. בעקבות המאורע המיוחד, או שלא, באותו ערב בעודי ממלמל את תפילת ערבית, הכתה בי המחשבה המהממת שקריעת ים סוף בעצם לא התרחשה מעולם. מהממת ברגע הראשון, ומובנת מאליה ברגע שאחריו. מאכלות אסורות מטמטמים את הלב, בפשטות. טוב, עד כאן להיום.. באמת שיש לי הרבה לפרוק מהלב. מקווה שזה יהיה המקום שבו זה יוכל לקרות.. דתלש
שמח למצוא אתכם. באמת תהיתי איך אין פורום דתל"שים עד שעלה בדעתי לבדוק את השם הזה.. יש לי כל-כך כל-כך הרבה דברים לומר ולשאול ולהתייעץ ולחשוב ביחד.. בחיי. לא פשוט. וואו. מאיפה להתחיל. אני לא רוצה לתת יותר מדי פרטים על עצמי, כי כמו ששמי מעיד עלי אני עדיין דתל"ש בלב, ויש כמה פרטים בביוגרפיה שלי שהם קצת לא-רגילים, ככה שזה עלול קצת להביא לחשיפה לא רצויה.. אבל משהו מינימלי בכל זאת, בשביל ההיכרות. אז דבר ראשון, אני מגיע מרקע סרוג (תקנו אותי אם אני טועה אבל מההתרשמות הקצרה שלי פה יש כאן רוב מסויים של רקע חרדי). אוהב לחשוב הרבה. בשנים האחרונות גם באופן יותר פילוסופי - בעזרה ועידוד של חבר נפש (שהתדתל"ש קצת לפני, ולא נשאר עם זה בארון יותר מדי). אני מספר את זה כי לחבר המסויים הזה, ולחשיבה המשותפת שלנו ביחד, יש הרבה מהקרדיט על איך שאני היום. אמנם בגלל נסיבות מסוימות אני לא יכול בשלב הזה לגלות אפילו לו מה אני באמת; אבל אני די בטוח שהוא משער מעצמו.. בסוגריים אני מוסיף שאורח המחשבה שאני שרוי בו בזמן הזה מרחיק אותי לא רק מהדת, אלא גם מהרבה מעגלים אנושיים אחרים. מין שכלתנות, קצת מוגזמת אולי, שמנכרת אותי ממעגלים לאומיים, חברתיים ואפילו משפחתיים. הכל בסוד כמוס, כמובן, אבל לא רק בסוד - באופן מוזר אני גם נשאר במקביל אדם סנטימנטלי שיכול להתרגש בקלות מסרט טוב או מפיוט עתיק. סגור סוגריים. נמצא באיזשהו שלב בין ישיבת ההסדר ללימודים באוניברסיטה. מפחד פחד מוות מהרגע שבו אאלץ לספר להורים שלי. בעיקר לאמא. בשחזור לאחור של מעשים ומחשבות אני חושב שאני יכול לשים את האצבע על האיזור שבו בערך הבשילה אצלי התובנה. קשה למדוד את הדברים האלה במבט לאחור, כי יש מין תחושה - במקרה שלי אני חושב שהיא אמיתית, לפחות בחלקה - שבמעבר לתודעה של 'אני לא מאמין' לא נהייתי אדם אחר אלא הפסקתי להעמיד פנים. ואם זה המצב, כלומר שתמיד היה בי 'ניצוץ' כופרני, קשה לשחזר במבט לאחור מתי הוא הפסיק להיות ברקע ועבר לקדמת הבמה. יותר במדיוק אני יכול לשים את האצבע על התאריך של 'הפעם הראשונה שלי'. הייתי בטיול בחו"ל, וחלק מהזמן הסתובבתי לבד בלי המשפחה. כאילו לרגע הזה חיכיתי כל החיים, כמו קפיץ שהשתחרר, שמתי את הכיפה בכיס וסתם הסתובבתי בעיר בתחושה משכרת של חופש. באחת הפעמים נכנסתי למסעדה מקומית והתיישבתי במקום הכי חשוך שיכולתי למצוא. לא עם תחושת אשמה, אלא עם תחושת פחד מעורב בריגוש. בעקבות המאורע המיוחד, או שלא, באותו ערב בעודי ממלמל את תפילת ערבית, הכתה בי המחשבה המהממת שקריעת ים סוף בעצם לא התרחשה מעולם. מהממת ברגע הראשון, ומובנת מאליה ברגע שאחריו. מאכלות אסורות מטמטמים את הלב, בפשטות. טוב, עד כאן להיום.. באמת שיש לי הרבה לפרוק מהלב. מקווה שזה יהיה המקום שבו זה יוכל לקרות.. דתלש