הדם יפסיק לזרום
New member
היי אנשושים ../images/Emo6.gif
יש לי לספר לכם משו שקרה לי בעקבות השיר "פעמון מלחמה". זה הולך ככה: בוקר יום ראשון, 13.10.02 הלכתי לי שמחה וטובת לב לביה"ס, כשבתיקי דיסקמן, ובדיסקמני דיסק, "פחד מוות". ואני מאושרת, שמחה ויפה, הולכת לי לכיתה, וכעבור 4 שעות של קריעת תחת על "ספסל הלימודים" החלטתי שבהפסקה הארוכה הזאת אני הולכת לשמוע לי קצת מוזיקה, וקצת להתנתק מכולם. בתחילת ההפסקה, נכנסתי לכיתה ח´4, צחקתי קצת עם כולם וזי וזה וזו, והפעלתי את הדסיקמן על הווליום הכי גבוה, והתחיל לנגן השיר האהוב עלי בדיסק- Father. שמחה וטובת לב, עמדתי לי מתחת למזגן וזימזמתי את השיר, שכל שניה מישהו אחר בא ונדבק ושאל "מה את שומעת?"... אוקיי, העברתי ל"פעמון מלחמה". בקטע של : "..כשלאל נמאס, הוא פשוט מחייך וחותך" איבדתי את ההכרה, התעלפתי, ושכבתי מעולפת על הריצפה. כולם נבהלו, ושפכו עלי מים והחטיפו לי סטירות וניסו להעיר אותי, דבר שלא הצליח להם, ולאחר רבע שעה התעוררתי ע"י מורה לתנ"ך, כשהדיסקמן היקר שלי כבר לא לידי, והכיתה ריקה מילדים, ורק 3 מורות נמצאות סביבי. כל שאר תלמידי ביה"ס חיכו מחוץ לדלת, שמעתי אותם רבים עם המורים, שמעתי את הידידים הטובים שלי ואת החברות הטובות שלי ואת השנואים עלי והאהובים עלי רבים עם המורים, על מנת להכנס ולראות רק שהכל בסדר איתי. לקח לי קצת זמן לקלוט שאני חייה, כי שמעתי מורה שצורחת "תוציאו את הלשון שלה, אנחנו מאבדים אותה!" ואז הייתי בטוחה שאני מתה, כשלפתע פרצו לתוך הכיתה 2 אנשים לבושים חלוקים לבנים ארוכים והם אמרו: "אור, אנחנו לוקחים אותך" והייתי בטוחה שאלו מלאכים, שלוקחים אותי לגן עדן. צרחתי:"לא! אל תקחו אותי בבקשה! אני לא רוצה למות!" וראיתי לפתע את אמא שלי לידי, בוכה, דבר שגרם גם לי לבכות. פתאום , הייתי על אלונקה, והסיעו אותי עד לאמבולנס שחיכה מחוץ לשער ביה"ס, כשמאחוריי גדודים של ילדים, וחברים טובים, שכולם בוכים וצועקים "תישארי איתנו!" ואז , פתאום הייתי במיטה בבית חולים לניאדו בנתניה, לאחר בדיקות שלא הרגשתי, והודיעו שהמצב לא כ"כ יציב. רצו לאשפז אותי, וראיתי את אמא ואבא מתווכחים עם הרופאים, כדי שלא אשאר שם. ואז אני אמרתי "אני לא רוצה להישאר פה. יש לי מחר מבחן במתימטיקה, ואני חייבת לחזור להתכונן" ולבסוף הרופאים הקשיבו לתחינותי, קיבלתי הפניות לבדיקות דם וזי וזה וזו, ונסענו הביתה, שמחים, כאובי ראש, וטוביי לב. איך שהגענו הביתה, קידמה את פני אחותי הקטנה, עם הדיסקמן בידה, ודודי היקר והצעיר אחרייה. ואז היה לי נחמד, כי כל השכבה כמעט הגיעה לבקר אותי והביאו לי המון המון סוכריות גומי ושוקולדים וממתקים ובלונים ועוד בלונים ופרחים ופרחים נוספים ומה לא... ואז בלילה, לא היה לי נחמד, כי שכחתי להתכונן למבחן, ואז התברר לי שהתבלבלתי בימים והמבחן בעצם ביום שלישי- 15.10.02. אז היה לי יום נוסף להתכונן. ולבסוף, עשיתי את הבדיקות וגילו שהיה חסר לי סוכר בגוף, ושהמוזיקה השפיעה עלי כי היא הייתה בווליום גבוהה מידי, וזה לא בסדר ואני נבהלתי ממה ששמעתי. מה שנסגר- אסור לי לשמוע רוק במשך שבועיים [
] ואני חייבת לאכול המוןןןןן מאכלים עם סוכר. בקיצור ....
! שמתם לב לאייקון החדש?!
רווווווולז ......!!! אור
יש לי לספר לכם משו שקרה לי בעקבות השיר "פעמון מלחמה". זה הולך ככה: בוקר יום ראשון, 13.10.02 הלכתי לי שמחה וטובת לב לביה"ס, כשבתיקי דיסקמן, ובדיסקמני דיסק, "פחד מוות". ואני מאושרת, שמחה ויפה, הולכת לי לכיתה, וכעבור 4 שעות של קריעת תחת על "ספסל הלימודים" החלטתי שבהפסקה הארוכה הזאת אני הולכת לשמוע לי קצת מוזיקה, וקצת להתנתק מכולם. בתחילת ההפסקה, נכנסתי לכיתה ח´4, צחקתי קצת עם כולם וזי וזה וזו, והפעלתי את הדסיקמן על הווליום הכי גבוה, והתחיל לנגן השיר האהוב עלי בדיסק- Father. שמחה וטובת לב, עמדתי לי מתחת למזגן וזימזמתי את השיר, שכל שניה מישהו אחר בא ונדבק ושאל "מה את שומעת?"... אוקיי, העברתי ל"פעמון מלחמה". בקטע של : "..כשלאל נמאס, הוא פשוט מחייך וחותך" איבדתי את ההכרה, התעלפתי, ושכבתי מעולפת על הריצפה. כולם נבהלו, ושפכו עלי מים והחטיפו לי סטירות וניסו להעיר אותי, דבר שלא הצליח להם, ולאחר רבע שעה התעוררתי ע"י מורה לתנ"ך, כשהדיסקמן היקר שלי כבר לא לידי, והכיתה ריקה מילדים, ורק 3 מורות נמצאות סביבי. כל שאר תלמידי ביה"ס חיכו מחוץ לדלת, שמעתי אותם רבים עם המורים, שמעתי את הידידים הטובים שלי ואת החברות הטובות שלי ואת השנואים עלי והאהובים עלי רבים עם המורים, על מנת להכנס ולראות רק שהכל בסדר איתי. לקח לי קצת זמן לקלוט שאני חייה, כי שמעתי מורה שצורחת "תוציאו את הלשון שלה, אנחנו מאבדים אותה!" ואז הייתי בטוחה שאני מתה, כשלפתע פרצו לתוך הכיתה 2 אנשים לבושים חלוקים לבנים ארוכים והם אמרו: "אור, אנחנו לוקחים אותך" והייתי בטוחה שאלו מלאכים, שלוקחים אותי לגן עדן. צרחתי:"לא! אל תקחו אותי בבקשה! אני לא רוצה למות!" וראיתי לפתע את אמא שלי לידי, בוכה, דבר שגרם גם לי לבכות. פתאום , הייתי על אלונקה, והסיעו אותי עד לאמבולנס שחיכה מחוץ לשער ביה"ס, כשמאחוריי גדודים של ילדים, וחברים טובים, שכולם בוכים וצועקים "תישארי איתנו!" ואז , פתאום הייתי במיטה בבית חולים לניאדו בנתניה, לאחר בדיקות שלא הרגשתי, והודיעו שהמצב לא כ"כ יציב. רצו לאשפז אותי, וראיתי את אמא ואבא מתווכחים עם הרופאים, כדי שלא אשאר שם. ואז אני אמרתי "אני לא רוצה להישאר פה. יש לי מחר מבחן במתימטיקה, ואני חייבת לחזור להתכונן" ולבסוף הרופאים הקשיבו לתחינותי, קיבלתי הפניות לבדיקות דם וזי וזה וזו, ונסענו הביתה, שמחים, כאובי ראש, וטוביי לב. איך שהגענו הביתה, קידמה את פני אחותי הקטנה, עם הדיסקמן בידה, ודודי היקר והצעיר אחרייה. ואז היה לי נחמד, כי כל השכבה כמעט הגיעה לבקר אותי והביאו לי המון המון סוכריות גומי ושוקולדים וממתקים ובלונים ועוד בלונים ופרחים ופרחים נוספים ומה לא... ואז בלילה, לא היה לי נחמד, כי שכחתי להתכונן למבחן, ואז התברר לי שהתבלבלתי בימים והמבחן בעצם ביום שלישי- 15.10.02. אז היה לי יום נוסף להתכונן. ולבסוף, עשיתי את הבדיקות וגילו שהיה חסר לי סוכר בגוף, ושהמוזיקה השפיעה עלי כי היא הייתה בווליום גבוהה מידי, וזה לא בסדר ואני נבהלתי ממה ששמעתי. מה שנסגר- אסור לי לשמוע רוק במשך שבועיים [
זה נשמע ככה .. חח 