היי אני חדשה..
אז השעה אחת בלילה.. ואני משוטטת לי בכל מני פורומים... חיפשתי האמת משו שקשור לשיעורים פרטיים, חיפשתי בש וישר ראיתי- שכול.. ואני שכ"כ מכירה את הנושא מקרוב.. החלטתי להכנס... וב 1 בלילה להתחיל להוציא קצת מה שיש לי על הלב.. אז ככה.. לפני שנתיים (ב12.12.02) אבדתי את חברתי הטובה, קרן. היא היתה למעשה חיילת ששמרה בחברון וצלך ירה בה, ובעוד חייל, מאור שמו. שניהם היו בני 19 במותם. את מותה גיליתי דרך החדשות. קבלתי הודעת טקסט של חדשות שחייל וחיילת נהרגו בחברון ומייד קישרתי.. התקשרתי אליה כמה פעמים.. ללא עונה.. השארתי הודעה מתחננת שתגיד לי שהכל בסדר.. והגרוע מכל קרה.. באותו ערב ב 1 הגעתי הביתה ופתחתי רדיו משום מה (אני לא עושה את זה אף פעם), היתה לי הרגשה רעה. פתאום אמרו את השם שלה... התייפחתי.. הייתי כמו זומבי.. איך זה יכול להיות.. במשך חודש כמעט ולא יכלתי לחייך.. יומיים אחרי ה30 שלה, היה יום נישואין 50 לסבא וסבתא שלי.. וכל 7 הילדים שלהם רצו לעשות להם משו גדול באולם שמחות, הפתעה. הייתי בדרכי מהצבא לאולם כשאמא שלי אמרה "תעצרי בבית". ידעתי שמשהו קרה, לקח לה זמן להגיד לי, אבל הסתבר לי בסופו של דבר שבן דוד שלי (חייל גם בזמנו, גדול ממני בשבועיים בדיוק) ירה בעצמו. מסיבת יום נישואין הזהב כבר לא היתה. שני מקרי מוות בחודש זה גדול עלי, ככה חשבתי, וניסיתי כמובן להראות חוזק. עברתי כבר מוות אחד, לפחות נהיה שם בשביל המשפחה.. לאט לאט נשברתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות... חודש אחרי הכרתי בחור שעשה לי את החיים קשים אמנם, אבל הייתי חייבת משהו שיקשיב לי, הייתי חייבת לא לחשוב על זה.. ובאמת כמעט והפסקתי... חצי שנה אחרי, סבא שלי נפטר. שיבה טובה, אבל הסבא הכי קרוב אלי.הבן אדם שהכי הערכתי בחיי. לא יודעת איך התמודדתי, הבחור ואני כבר לא בקשר 5 חודשים ולאט לאט הכל חוזר אלי.. כשחושבים על משו אחר זה ריפוי בעיסוק. זה מה שהיחסים שלנו היו בשבילי. היה לי רע , אבל לפחות לא התעסקתי במוות. מדי פעם הייתי נזכרת בהם.. אבל לא נותנת לעצמי לבכות.. לבכות בגלל הבחור כל חודש שאנחנו נפרדים זה בסדר, אבל ממוות לבכות זה התחושה הכי נוראית בעולם.כשהבחור ואני נפרדנו, אמא של בן דוד שלי אמרה "אבדת עוד בן אדם", וצדקה. הרגשתי הכי נורא בעולם. כל השנתיים חזרו אלי ביחד עם הלאבד את הבחור שהקשיב לי כל השנה וקצת האלה, ביחד עם זה שאבדתי את החיים שלי - כי זה מה שהוא היה בגלל ההכחשה. עכשיו הכל חוזר אלי. ב20 האזכרה שלה. אחרי חודש שלו. לא יודעת איך אתמודד . אני לבד. אני לא יודעת מה קורה איתי בחיים, מבולבלת. מתה שהיא תכנס לי לחלום ותגיד לי "הכל בסדר, אני כאן רואה אותך". קשה לי והכל חוזר אלי בייחוד בתקופה הזאת.. זהו, רק רציתי לשתף. תודה למי שהקשיב, רק לכתוב את זה עוזר.
אז השעה אחת בלילה.. ואני משוטטת לי בכל מני פורומים... חיפשתי האמת משו שקשור לשיעורים פרטיים, חיפשתי בש וישר ראיתי- שכול.. ואני שכ"כ מכירה את הנושא מקרוב.. החלטתי להכנס... וב 1 בלילה להתחיל להוציא קצת מה שיש לי על הלב.. אז ככה.. לפני שנתיים (ב12.12.02) אבדתי את חברתי הטובה, קרן. היא היתה למעשה חיילת ששמרה בחברון וצלך ירה בה, ובעוד חייל, מאור שמו. שניהם היו בני 19 במותם. את מותה גיליתי דרך החדשות. קבלתי הודעת טקסט של חדשות שחייל וחיילת נהרגו בחברון ומייד קישרתי.. התקשרתי אליה כמה פעמים.. ללא עונה.. השארתי הודעה מתחננת שתגיד לי שהכל בסדר.. והגרוע מכל קרה.. באותו ערב ב 1 הגעתי הביתה ופתחתי רדיו משום מה (אני לא עושה את זה אף פעם), היתה לי הרגשה רעה. פתאום אמרו את השם שלה... התייפחתי.. הייתי כמו זומבי.. איך זה יכול להיות.. במשך חודש כמעט ולא יכלתי לחייך.. יומיים אחרי ה30 שלה, היה יום נישואין 50 לסבא וסבתא שלי.. וכל 7 הילדים שלהם רצו לעשות להם משו גדול באולם שמחות, הפתעה. הייתי בדרכי מהצבא לאולם כשאמא שלי אמרה "תעצרי בבית". ידעתי שמשהו קרה, לקח לה זמן להגיד לי, אבל הסתבר לי בסופו של דבר שבן דוד שלי (חייל גם בזמנו, גדול ממני בשבועיים בדיוק) ירה בעצמו. מסיבת יום נישואין הזהב כבר לא היתה. שני מקרי מוות בחודש זה גדול עלי, ככה חשבתי, וניסיתי כמובן להראות חוזק. עברתי כבר מוות אחד, לפחות נהיה שם בשביל המשפחה.. לאט לאט נשברתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות... חודש אחרי הכרתי בחור שעשה לי את החיים קשים אמנם, אבל הייתי חייבת משהו שיקשיב לי, הייתי חייבת לא לחשוב על זה.. ובאמת כמעט והפסקתי... חצי שנה אחרי, סבא שלי נפטר. שיבה טובה, אבל הסבא הכי קרוב אלי.הבן אדם שהכי הערכתי בחיי. לא יודעת איך התמודדתי, הבחור ואני כבר לא בקשר 5 חודשים ולאט לאט הכל חוזר אלי.. כשחושבים על משו אחר זה ריפוי בעיסוק. זה מה שהיחסים שלנו היו בשבילי. היה לי רע , אבל לפחות לא התעסקתי במוות. מדי פעם הייתי נזכרת בהם.. אבל לא נותנת לעצמי לבכות.. לבכות בגלל הבחור כל חודש שאנחנו נפרדים זה בסדר, אבל ממוות לבכות זה התחושה הכי נוראית בעולם.כשהבחור ואני נפרדנו, אמא של בן דוד שלי אמרה "אבדת עוד בן אדם", וצדקה. הרגשתי הכי נורא בעולם. כל השנתיים חזרו אלי ביחד עם הלאבד את הבחור שהקשיב לי כל השנה וקצת האלה, ביחד עם זה שאבדתי את החיים שלי - כי זה מה שהוא היה בגלל ההכחשה. עכשיו הכל חוזר אלי. ב20 האזכרה שלה. אחרי חודש שלו. לא יודעת איך אתמודד . אני לבד. אני לא יודעת מה קורה איתי בחיים, מבולבלת. מתה שהיא תכנס לי לחלום ותגיד לי "הכל בסדר, אני כאן רואה אותך". קשה לי והכל חוזר אלי בייחוד בתקופה הזאת.. זהו, רק רציתי לשתף. תודה למי שהקשיב, רק לכתוב את זה עוזר.
