ציפור האגמים
New member
הייתי שמחה לעזרה
מאז שהייתי צעירה מאוד אני והורי לא מצליחים לתקשר ולהסתדר,אני לא מדברת על הרמה היומיומית הרגילה בה ילדים והורים רבים לעיתים. יש משהו עמוק יותר,חוסר הסכמה שמביא לפיצוצים רבים בבית. אימי חוותה ילדות קשה בבתי חולים עקב אסטמה קשה ולא סיימה אפילו בית ספר תיכון. אבי אדם חכם ביותר וניתן לדמות אותו לאופי דומה לאבשלום קור כזה,באמת איש עם ידע רב שאיבד את אביו בגיל צעיר גם כן. אני מרגישה שיש קשר מאוד לא בריא בלשון המעטה בין ההורים שלי והריבים ,הצעקות והמעורבות שלי בתוך זה בלתי נסבלים כבר שנים על גבי שנים. הם לא יפרדו מסיבות רבות וכרגע אין לי את האמצעים לעזוב את הבית. הקשר החברתי שלי עם העולם בחוץ הוא מזוייף לחלוטין,אני נראת שמחה ומאושרת כלפי חוץ ,אפילו בצורה מוחצנת מסתדרת עם המון אנשים אבל בשורה התחתונה יש לי סבל עצום בתוכי,אני לא מאושרת ומרגישה בודדה מאוד. הקשר שלי עם בני זוג כמעט לא קיים ,אני מניחה בגלל שלא היה לי מודל גברי בבית. כפי שציינתי אבי גדל יתום מאב גם הוא ואולי לכן אין לי את האבא המאצ'ו נגיד או ה"גברי" שיש בבתים רבים. אין לי את הדוגמא הזו ואני מרגישה שהקשר שלי עם גברים נובע גם מכך. יש לי זוג אחים בנים(בכור וזקונים ואני האמצעית) שתמיד הרגשתי שהועדפו יותר על פניי כמעט בכל נושא. גם שניסיתי להעלות את זה בפניי הורי הם טענו שזו סתם קנאת אחים לא נכונה ושהם אוהבים אותי בצורה שווה. ניסוח שהיה לטעמי פוליטקלי קורקט מידי ורק ניסה להשקיט את מצפונם ואולי,אותי. המצב הולך ומתדרדר אני רבה עם אימי בעיקר וזה מגיע לטונים גבוהים ושפה וולגרית שאין לי רצון בה אך אני מרגישה כאילו היא דוחקת בי להשתמש בה. אבי אדיש למצב ומעין "בשנטי" שלו די הולך אחריה ,סוג של יס מן.היא הקול (הגבוה) בבית ועצם השהות איתה משרה עליי מתח רב. בכל רגע חשוב לה רק ניקיון הבית הסדר והשליטה והיא מוכנה ממש להתאבד בשביל זה,לפרוץ בבכי ומרישים את האומללות האהובה עליה כל כך כל יום בבית,היא טוענת שקשה לעשות הכל לבד ולא משנה כמה עזרה היא מקבלת ממני תמיד זה לא מספיק,תמיד היא תיתפס לדברים הקטנים שלא עשיתי בסדר ולא לתמונה הגדולה. היא תלותית מאוד בסובבים אותה ואני לעיתים מרגישה ממש כפותה שלה. אני יודעת שאילו מילים קשות ואני לא מהמשפחות שמתעללים בילידהן חלילה אבל ההרגשה שלי היא שיש לי קפוח רב בבית שפוגע בביטחון העצמי שלי,ביחס החברתי שלי,בקשר הבינאישי עם גברים ועמוק בנשמה שלי. אני מרגישה מודעת מידי למצבים שקוראים,וכל מיני ניסיונות שכנוע עצמי שיהיה טוב יותר או שאנסה להחדיר לעצמי משפטים חיובים עלו בתוהו כי בתוכי אני פשוט לא מאמינה לזה.אני מרגישה בהרס עצמי שלא פוסק,חוסר עצמאות בחיים בהתאם לגיל שלי .אני רק רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולהרגיש חלק משמעותי בחברה. נצבט לי הלב כשאני רואה סביבי אנשים מאוהבים,נאהבים על ידי סביבתם ובעלי חברים רבים. דברים שנראים בסיסים להם אני יכולה רק לחלום עליהם. הקושי האחרון שלי הוא לבטא את עצמי אפילו כאן שאני כותבת את המילים הללו אני חושבת להתחרט ולמחוק. ניסיתי ללכת לפגישה אחת עם פסיכולוגית בעצת אימי (שאיתה אני לא מדברת על מה שעובר עלי כמעט והיא מצידה יודעת שלא אדבר אז הציעה פסיכולוגית) לקח לי הרבה זמן להשתכנע ועם קושי כבד הלכתי ופרצתי שם בבכי אדיר. יש לציין שאחרי הפגישה הראשונה לא חזרתי. יש לי קושי עצום לבטא את עצמי מול אנשים אחרים ,זרים או לא זרים. שיטת הדיבור אחד על אחד פשוט לא עובדת אצלי. אני לא מסכימה ויכולה לדבר על הבעיות שלי. אולי כי הדחקתי יותר מידי זמן ונבנו כל כך הרבה חומות סביבי. אני פשוט מרגישה שאין דבר שיכול לעזור לי להבריא מהתחושות הנואשות האלה. תודה על הסבלנות בקריאה,בתקווה שיום אחד אולי אצליח לצאת מזה.
מאז שהייתי צעירה מאוד אני והורי לא מצליחים לתקשר ולהסתדר,אני לא מדברת על הרמה היומיומית הרגילה בה ילדים והורים רבים לעיתים. יש משהו עמוק יותר,חוסר הסכמה שמביא לפיצוצים רבים בבית. אימי חוותה ילדות קשה בבתי חולים עקב אסטמה קשה ולא סיימה אפילו בית ספר תיכון. אבי אדם חכם ביותר וניתן לדמות אותו לאופי דומה לאבשלום קור כזה,באמת איש עם ידע רב שאיבד את אביו בגיל צעיר גם כן. אני מרגישה שיש קשר מאוד לא בריא בלשון המעטה בין ההורים שלי והריבים ,הצעקות והמעורבות שלי בתוך זה בלתי נסבלים כבר שנים על גבי שנים. הם לא יפרדו מסיבות רבות וכרגע אין לי את האמצעים לעזוב את הבית. הקשר החברתי שלי עם העולם בחוץ הוא מזוייף לחלוטין,אני נראת שמחה ומאושרת כלפי חוץ ,אפילו בצורה מוחצנת מסתדרת עם המון אנשים אבל בשורה התחתונה יש לי סבל עצום בתוכי,אני לא מאושרת ומרגישה בודדה מאוד. הקשר שלי עם בני זוג כמעט לא קיים ,אני מניחה בגלל שלא היה לי מודל גברי בבית. כפי שציינתי אבי גדל יתום מאב גם הוא ואולי לכן אין לי את האבא המאצ'ו נגיד או ה"גברי" שיש בבתים רבים. אין לי את הדוגמא הזו ואני מרגישה שהקשר שלי עם גברים נובע גם מכך. יש לי זוג אחים בנים(בכור וזקונים ואני האמצעית) שתמיד הרגשתי שהועדפו יותר על פניי כמעט בכל נושא. גם שניסיתי להעלות את זה בפניי הורי הם טענו שזו סתם קנאת אחים לא נכונה ושהם אוהבים אותי בצורה שווה. ניסוח שהיה לטעמי פוליטקלי קורקט מידי ורק ניסה להשקיט את מצפונם ואולי,אותי. המצב הולך ומתדרדר אני רבה עם אימי בעיקר וזה מגיע לטונים גבוהים ושפה וולגרית שאין לי רצון בה אך אני מרגישה כאילו היא דוחקת בי להשתמש בה. אבי אדיש למצב ומעין "בשנטי" שלו די הולך אחריה ,סוג של יס מן.היא הקול (הגבוה) בבית ועצם השהות איתה משרה עליי מתח רב. בכל רגע חשוב לה רק ניקיון הבית הסדר והשליטה והיא מוכנה ממש להתאבד בשביל זה,לפרוץ בבכי ומרישים את האומללות האהובה עליה כל כך כל יום בבית,היא טוענת שקשה לעשות הכל לבד ולא משנה כמה עזרה היא מקבלת ממני תמיד זה לא מספיק,תמיד היא תיתפס לדברים הקטנים שלא עשיתי בסדר ולא לתמונה הגדולה. היא תלותית מאוד בסובבים אותה ואני לעיתים מרגישה ממש כפותה שלה. אני יודעת שאילו מילים קשות ואני לא מהמשפחות שמתעללים בילידהן חלילה אבל ההרגשה שלי היא שיש לי קפוח רב בבית שפוגע בביטחון העצמי שלי,ביחס החברתי שלי,בקשר הבינאישי עם גברים ועמוק בנשמה שלי. אני מרגישה מודעת מידי למצבים שקוראים,וכל מיני ניסיונות שכנוע עצמי שיהיה טוב יותר או שאנסה להחדיר לעצמי משפטים חיובים עלו בתוהו כי בתוכי אני פשוט לא מאמינה לזה.אני מרגישה בהרס עצמי שלא פוסק,חוסר עצמאות בחיים בהתאם לגיל שלי .אני רק רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולהרגיש חלק משמעותי בחברה. נצבט לי הלב כשאני רואה סביבי אנשים מאוהבים,נאהבים על ידי סביבתם ובעלי חברים רבים. דברים שנראים בסיסים להם אני יכולה רק לחלום עליהם. הקושי האחרון שלי הוא לבטא את עצמי אפילו כאן שאני כותבת את המילים הללו אני חושבת להתחרט ולמחוק. ניסיתי ללכת לפגישה אחת עם פסיכולוגית בעצת אימי (שאיתה אני לא מדברת על מה שעובר עלי כמעט והיא מצידה יודעת שלא אדבר אז הציעה פסיכולוגית) לקח לי הרבה זמן להשתכנע ועם קושי כבד הלכתי ופרצתי שם בבכי אדיר. יש לציין שאחרי הפגישה הראשונה לא חזרתי. יש לי קושי עצום לבטא את עצמי מול אנשים אחרים ,זרים או לא זרים. שיטת הדיבור אחד על אחד פשוט לא עובדת אצלי. אני לא מסכימה ויכולה לדבר על הבעיות שלי. אולי כי הדחקתי יותר מידי זמן ונבנו כל כך הרבה חומות סביבי. אני פשוט מרגישה שאין דבר שיכול לעזור לי להבריא מהתחושות הנואשות האלה. תודה על הסבלנות בקריאה,בתקווה שיום אחד אולי אצליח לצאת מזה.